בדרך כלל אני מוקיר את ההזדמנות הניתנת לי לכתוב את דעתי בעיתון. האמת היא שבשנים האחרונות פחות את דעתי ובמקומה עניין לספר סיפור כהלכתו, להציג זמר מת ששיריו נשכחו או ספר חדש שטרם תורגם. כמובן שהסיפורים הללו שזורים במה שיש לי לומר עליהם; בדעתי. מי שמתרשם שזה קל, או נוח, או בא בקלות - טועה בגדול. לפעמים אנחנו חולים או עייפים. סוף השבוע קפוא וסוער. המילים אינן מתנדבות לשירות לאומי. ועדיין, נדמה לי שאני מעדיף את חובתי השבועית מאשר בלעדיה. לא כדי לראות את שמי בעיתון. ראיתי די, אולי יותר מדי. ואינני רואה את העיתון שבו אני כותב. לא מוכרים אותו במיין ותמיד אהבתי את הנייר על פני המסך הסטרילי.

ביום שישי 20 בינואר חדרה גורילה ג'ינג'ית נרקיסיסטית ואפופת ערך עצמה לחיי, ומאז היא רודפת אותי באשר אני פונה. טעיתי כאשר כתבתי שגורילה - גם מדברת - אינה יכולה להגיע לבית הלבן באומה שבה בחרתי לחיות. התנצלתי על טעותי וספגתי כמו גדול את העגבניות מהטריבונות.

לפעמים נדמה שמפלס מצב הרוח והמורל שלי נמוך מזה של האדם המצוי. אין לי ויכוח עם זה. לפעמים אני כותב דברי אמת שקוראים מעדיפים לא לפגוש בעיתון אלא בעמודי החדשות הקשות. אבל אני עושה את זה שנים רבות כל כך, שההרגל מנצח את האופנתי, והאמת הפנימית שלי את מה שהולך. הייתי מצויד ברוב הכלים האינטלקטואליים הדרושים כדי לצייר לעצמי צפי; תרחיש של הלא יעלה על הדעת - השבעתו של דונלד ג'ון טראמפ לנשיא ה–45 של ארצות הברית. מילא אני; הילרי קלינטון ישבה בטקס ההשבעה. That nasty woman. וברק אובמה, ביל קלינטון, ג'ורג' וו. בוש וג'ימי קרטר. ברברה ופאפי בוש היו מאושפזים ביחד בבית חולים ביוסטון. אפשר להבין אותם.

ידעתי, למשל, שטראמפ לא יסתפר לכבוד האירוע. בעיקר משום שאף אחד מאיתנו אינו יודע מאיפה צומח שער ראשו וכיצד גוזרים אותו. מי כמוני צריך היה להיות מוכן ומוגן ממראה האיש המגוחך הזה ניצב בוושינגטון, לבו גואה על גדותיו מהתנשאות אנוכית על לינקולן, רוזוולט, קנדי ואפילו רייגן, יד אחת קטנה על התנ"ך ורעותה באוויר, מנסה לא לעוף. אינני נמנה עם הטוענים שידיו של טראמפ מעידות בהכרח על גודל הפין שלו. הוא גבר גדול ממדים, ואני מניח שהוא מידתי. זה לא אני שאינו מרפה מידיו. בצילום המקורי שבו נראה טראמפ לצד קודמו אובמה ליד "מארין 1", נחה ידו השמאלית על גבו בחליפה כהה של אובמה. בצילום ששחרר הבית הלבן הגדילו במחלקת יחסי הציבור של הנשיא את ידו בפוטושופ כמו הייתה חזה של דוגמנית.

 "איש השנה" 

ישבתי מכווץ מאימה קיומית עם האייפד, רועד בידי הנורמטיביות וצפיתי בדמעות נקוות בעיני במה שלא אמור היה לקרות. אני מודה שטבלתי במידה גדולה של רחמים עצמיים. כאשר אתה מחליט להגר מקיסרות נתניהו מכיוון שהסרט הראשון שעשית נקרא "מצדה עלולה ליפול שנית", ליפול על נשיאות אובמה (אחרי בוש) זה כמו לרדת עם ספחת לשבועיים לים המלח. זה בריא ומנקה את העור. כאשר אתה מאמין באחריותם האזרחית של התושבים בביתך השאול, קשה לך לראותם נושאים טייקון נדל"ן מעוות ערכים על גבי כידונים אל הבית הלבן. השאלות שצפות בך נוכח המראה הזה קשות ומציקות. אבל גם אני תלמיד של ההיסטוריה, ובחייה של כל אומה, כולל ההגונה והאנושית ביותר, מגיעה עת שבה היא מייחלת לאיש חזק. לרוב זה קורה כשרע לה. אנשים מאבדים את דרכם, תועים, משלמים מחיר כבד כולל בחיי אדם ומתקנים תוואי. אם אתה חי מספיק, זה קורה גם לך.

ועדיין... ועדיין... חיכיתי שמשהו יקרה. שהאחראי על הבחירות יגיע מתנשף בריצה וידחף לידיו של השופט העליון ג'ון רוברטס את תוצאות האמת של הבחירות שבהן ניצחה קלינטון. בדיוק כפי שקרה בסרט "איש השנה" עם רובין וויליאמס המת, שבו הוא מגלם קומיקאי המחליט לרוץ לנשיאות ומנצח בגלל באג במערכת הממוחשבת החדשה מסיליקון ואלי שמישהו דמוי סטיב ג'ובס הכניס לשירות. את האישה שהתריעה על הטעות צריך להשתיק, וכך עושים עד שוויליאמס לומד ממנה את האמת. הוא אינו הנשיא.

האמת היא שחיכיתי שיקרה משהו אמריקאי יותר בהרבה, וכמי שצפה יותר מדי בסרט שבו צילם אברהם זפרודר את רגע ההתנקשות ב–JFK בדאלאס וראה את הבלורית הנשיאותית עפה, כיסיתי את עיני באצבעות יד מפוסקת, מציץ ואינו רואה. האם חשבתי שזאת אפשרות ריאלית בשטח הסטרילי–היגייני של השירות החשאי? כמובן שכן. כל אימת שניצב מנהיג אומה על במה, אני מחכה שתפרח שושנה אדומה על חולצתו הלבנה, במקרה הטוב בגרסה לכל המשפחה.

האם חיכיתי לזה? נשבע שלא. האם ייחלתי לזה במסתרי לבי החשוכים? לא ולא. חשבתי שאומות צריכות לקבל את המנהיג שמגיע להן גם אם אני ומשפחתי בתוכן. חשתי הקלה גדולה שהטקס עבר בשלום. עד כדי כך שלא ראיתי את הקרחות הגדלות שפשו בנוף הנשקף מהפלטפורמה. לעומת ים האדם שכיסה את וושינגטון בהשבעה הראשונה של אובמה. לא שמתי לב עד שטראמפ התחיל טוען שבהשבעה שלו היו הרבה יותר משתתפים ויצא למלחמת העולם הראשונה שלו כנשיא נגד התקשורת, צייץ עד שניחר גרונו, הכריח את הדובר החדש שלו, שון ספייסר, לשקר בתדרוך הראשון לעיתונאים וכעס על שלא עשה את עבודתו נאמנה והתרעם על בחירות הלבוש של דוברו. אותו לילה התקשר בעצמו למנהל רשות הגנים הלאומיים האחראים על תיעוד האירוע וביצועו, וגער בו על שבחר לשחרר לעיתונות צילומים דלי אוכלוסין במיוחד.

 "אמת חלופית" 

הספר הראשון על הבחירות היה אלבום מפואר ועמוס טקסטים של CNN. מכיוון שלא שמעתי את טראמפ מתלונן עליו, אני מניח שלא היה שם אומץ לב תחת אש, אלא אם כן התקפות הכלב חולה הכלבת על CNN מגלמות גם את הדעה על הספר. הספר השני נקרא "Insane Clown President" ואסף אותו מאט טייבי, הכתב הפוליטי של "רולינג סטון", זה שהחליף את הנטר תומפסון. אישית, לא הייתי רוצה להחליף את תומפסון. איני מוכשר, מסומם ומטורף מספיק, בדגש על היעדר הכישרון. טייבי חושב אחרת ונותן את מיטבו שאינו חוויה קלה לעיכול גם כשיוצא תחת ידיו דבר מה ראוי. אסף על שום מה? מכיוון שלאף עיתונאי רצוני לא היו די זמן ופרספקטיבה לכתוב את הסיפור האמיתי של עליית טראמפ. כפי שקורה לנו ברגעים כאלה, אנו מעלים באוב דברים שכתבנו כשהיה לנו זמן לחשוב בנחת. טייבי אזכר ספר שכתב לפני עשור ובו חזה לדבריו את השבץ המוחי שהכה את הדמוקרטיה האמריקאית ואפשר את בחירתו של מישהו דמוי טראמפ.

"מנהיגי האומה מושחתים ואינם קשובים יותר לצורכי אזרחיהם", ציטט טייבי מעצמו. "מכיוון שמדובר באמריקה, בעת שאנשים רגילים מתחילים להפסיק לשים לב למנהיגיהם המושחתים, הם יחליפו את התעמולה הרשמית בהסברים קונספירטיביים מגוחכים יותר מהשקרים המקוריים. הספר (של טייבי - ר"מ) ניסה להזהיר מאובדן האמונה במוסדות הלאומיים, ובעיקר במקצוע שלי, בתקשורת הפוליטית... התמוטטות האמונה ביעילותה של התקשורת החדשותית אם היא משולבת במחאה פוליטית רחבה ומוצדקת, עלולה להוביל לכיוונים מוזרים במיוחד. עתיד אפשרי אחד הוא כזה שבו הפוליטיקה מפסיקה להיות על אודות אידיאולוגיה ובמקום זאת הופכת לשאלה של מידע".

"אין לי שום דבר אישי נגד נייט סילבר", כתב טייבי, "הייתי אוהד גדול שלו בימים שבהם חזה תוצאות משחקי בייסבול. אבל האדרת והאלהת החנון הממושקף והסטטיסטי לדרגת נוסטרדמוס של תפיסת העולם והגישה של אמריקה, מעידות בקול גדול היכן היה נתון ראשה של העילית הפוליטית בעת כניסתה לעונת הבחירות".

כמו אחרים, האמנתי שמה שעמד לבחירות הוא עובדות. הבחירות לימדו אותי שיש עובדות ויש אמת חלופית. אחד הערכים החדשים המאיים על שפיותי שאנשי הנשיא החדש מנסים לקדם, הוא שאין בכוחם להכחיש צילום ובו נראה קהל גדול יותר בהשבעת אובמה כמו שאין להם דרך להוכיח את הלהיט החם הנוסף במצעד הפזמונים הנשיאותי, שטראמפ הפסיד בהצבעה הפופולרית בשלושה מיליון קולות בגלל רמאות וגניבת בחירות.

מכיוון שגם את זה אין כל דרך להוכיח, עושים שני דברים: מקימים ועדה מיוחדת לבדיקת טוהר הבחירות באמריקה וממציאים את המונח החדש: אמת חלופית. עובדות חלופיות אינן שוללות את האמת העובדתית אלא מציגות אלטרנטיבה למי שמעדיפים אותה. במו עיני ראיתי את היועצת הבחירה קלי–אן קונוויי אומרת את הדברים. אנחנו הצגנו את האמת שלנו, תוך שאנחנו בוחרים להתעלם מנושאים מסוימים, והם הציגו את שלהם. שום כמות של דרישה להראות את טראמפ האמיתי לא שינתה את הדברים...

ושוב טייבי: "והנה הגיע טראמפ, נוחר כחזיר ומפליץ את דרכו דרך תחנות הקמפיין המוקדמות, אומר דברים מסמרי שיער, מתנהג כמו היטלר ברגע אחד וכמו אנדרו רייס קליי בשני, ואיזו הפתעה: הטלוויזיה לא יכלה להסיר ממנו את עיניה. הוא השתלט על זמן הכיסוי הפוליטי ולא היה שמח ועולץ ממנו למלא 8,760 שעות שידור.

"סוף העולם" 

באותו רגע נזכרתי בשירו של ארצ'יבלד מקליש "סוף העולם". השיר מספר על קרקס נייד. הצופים מתרגשים מהלוליינים, ממאלפי האריות והפריקים, עד שתקרת האוהל עפה: ושם, מעליה, תלוי מעל אלפי פרצופים לבנים, עיניים משתאות, בלילה השחור ללא כוכבים, בשקט, במשק הכנפיים הגדולות החוצות את השמיים הרחבים, נמצא חור שחוק של כלום, כלום, כלום - שום דבר... טראמפ היה הולוגרמה, מתחזה בגרוש, בדרן טלוויזיה שנקלע למצב הגדול אלף מונים מכישוריו ויכולתו וניסה להתפלל שהקסם הריק מתוכן ימשיך לעבוד. הוא כנראה נועד להיות קבור תחת הר של הבטחות מופרזות וחסרות כיסוי, ולקח איתו בתהליך מוות אלפי מעריצים המומים ליפול איתו מהצוק".

מאולפים משך דורות להיות לא יותר מצרכנים ממושמעים, הפכנו לאומה של קנייני ריאליטי, מערבבים ומתאימים אייטמים חדשותיים כדי לשקף את האישיות מעשה ידינו. שמחנו ברעיון שמציאות אינה אבסולוטית אלא בחירה, משהו שאנו בוחרים שישקף את הקונספציה שלנו. מישהו נעשה מפורסם, אנו חופרים את כל הצואה על אודותיו ואנו דוחפים את אפו בה ודורשים כי ירד על ברכיו ויבקש מחילה.

אם אתה רוצה כוח באמריקה, עליך לקבל את עליונותה של התקשורת. זה כמו לשלם דמי כניסה בדלתו של המועדון הכי אקסקלוסיבי בעולם. במשך דורות הפכנו את החדשות למוצר צריכה שאינו שונה משיווק צ'יזבורגרים ומשחקי וידיאו. אתם רוצים שולי רווח רחבים יותר, כל שעליכם לעשות זה להכניס למוצר יותר שומן, סוכר ואלימות ולחכות לקהלכם הסובל מהשמנת יתר, גירוי יתר לגעגע קדימה. פעם זה לא היה יותר ממעשי רצח, פיגועים ולידות של פנדה בגני חיות, שהוגשו לבטטות כורסה במטחים הולכים ומתקצרים של 40, 30 ו–20 שניות.

עבור רבים מאיתנו מייצג טראמפ תעלומה קשה לעיכול לתקשורת ובעיקר לחדשות טלוויזיה. מפיקי טלוויזיה הבינו כי טראמפ הדליק מבערי טורבו ברייטינג שלהם. הם תהו כיצד ממשיכים להפיק ממנו רייטינג נפלא בלי לעזור לו להקים את הרייך הרביעי? הרודן הטלוויזיוני הבור בעל ההברה האחת, היה מי שהצליח להשמיד את האוליגרכיה החזקה ביותר שהעולם המערבי הקים אי פעם. הנחנו לתהליך האלקטורלי להפוך לכה מלאכותי ודיספונקציונלי שכל שרלטן בעל חצי מוח עם ביצים יכול לנסות להיכנס דרך הדלת הראשית ולקרוע את המוסדות הקדושים שלנו לגזרים.

"היכן שאפשר, הנהנתנות גואה"

זה אינו טקסט שגרתי במובן שבו לא חלה עלי חובה לספר את הדברים הנוראים שעשה טראמפ בימי שלטונו הראשונים. אתם קוראים עיתונים וצופים בטלוויזיה, ואני לא אוטו זבל שעובר בסוף השבוע ומפזר בחינם פמפלטים המסכמים מה היה לנו. אני מנסה לעכל מה היה לנו, וברגעים אלה ממש רועשת אמריקה מהפגנות סוערות בשדות תעופה רבים שאליהם הגיעו מפגינים, בעיקר ספונטנית בגלל הצו הנשיאותי המטורלל ביותר שעליו חתם טראמפ השבוע ובו אסר על כניסת מוסלמים משבע מדינות לאמריקה. את הצו עזר לו להביא לעולם השטן ג'וליאני, שהיה הראשון להודות בטלוויזיה שזה צו נגד כניסת מוסלמים ולא מחבלים בפוטנציה שהם כמובן היינו הך. אפרופו אמת חלופית. ההפגנות הולכות ומתרחבות והרשתות אינן ערוכות בוויקאנד לסקר אותן.

משפחות שיקיריהן עצורים בשדה התעופה בוכות בטלוויזיה. מדובר למשל במי שהיה מתורגמן של כוח אמריקאי לוחם בעיראק עשר שנים. מדובר באותם אנשים שאמריקה הבטיחה לדרום וייטנאם לקחת איתה ולא עמדה בהבטחתה.

באמת לא בא לי על הרשימה למכולת, אבל השטן נחת בוושינגטון. יום אחד התראיין סטיב "גבלס" באנון ב"ניו יורק טיימס" ואמר למארחיו שזה הזמן שבו אמורה העיתונות לסתום את הפה, ציטוט ישיר. יומיים לאחר מכן מינה הנשיא את באנון לשבת במועצה לביטחון לאומי, שהיא אחד הגופים הרגישים ביותר באמריקה.

מתרחשים כאן מדי יום דברים נוראים מסוגם. חלקם הוא קיום מיידי של הבטחות בחירות, שזה לגיטימי, חוץ מעקיפת הקונגרס כגוף מחוקק על ידי צווים נשיאותיים. חלקם הוא המצאות מאולתרות של הרגע. אף אחד לא ייפול מהרגליים אם תקיף יחידת שריון את ה"ניו יורק טיימס" בטבעת הדוקה. על האלימות בשיקגו שגם לה הוא מייחס עובדות חלופיות, אמר טראמפ שאם לא ישתלט רם עמנואל על הנעשה בעירו ישלח הנשיא את המשמר הלאומי לעשות סדר. שום דבר טוב לא יצא באמריקה מהכנסת המשמר הלאומי לפעולה. הם מי שהרגו ארבעה סטודנטים באוניברסיטת קנט באוהיו, 1970.

הייתי בכמה ערים בשבועיים האחרונים. סקרנות. והן לא כתמול שלשום. הזכירו לי את הבוקר הראשון בתל אביב אחרי התקפת הטילים באדיבות אמריקה. אנשים מסוימים לא יוצאים מהבית. אחרים נראים מבוהלים. אחרים שותים יותר מדי. היכן שאפשר, הנהנתנות גואה. רוב הזמן יושב טראמפ במשרד הסגלגל וחותם על צווים משני מציאות. השולחן ההיסטורי Prospect נראה כעת כמו שולחן של רואה חשבון בדרום תל אביב.

הדבר המביש והנורא ביותר שעשה טראמפ ועוד ידו נטויה, היה ביקורו המתוקשר ב–CIA בלנגלי, וירג'יניה. את הבוז שלו לקהילת המודיעין הפגין כבר בבחירות, כאשר חלק על הקביעה בדבר המעורבות הרוסית בפריצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית. עניין של אמת חלופית. אם ישמיץ אותם מראש יוכל לטפול עליהם את כל מה שלא יצליחו לצפות.

כמו צופי טלוויזיה וקולנוע רבים, אתם מכירים את המבואה. ראיתם אותה פעמים רבות, ובה הקיר ועליו כוכבים אנונימיים, המציינים את חללי ה–CIA שאת שמותיהם ופועלם מעדיפים לא לחשוף. בגבו לקיר המהולל הזה, אנדרטה לפטריוטים, עמד הנשיא הנבחר מול בכירי הסוכנות ובמשך דקות ארוכות הלין על הניסיון לגרוע מהקהל שהשתתף בהשבעתו שהייתה לדבריו גדולה יותר מכל ההשבעות כולן, אמירה שאין לה שחר ועובדה חלופית. הניצבים בשורות הראשונות הביטו בו בנימוס ומחאו כפיים בעצלות מודגשת. אישית חשבתי שהופגן איפוק גדול שלא ירו בו. אינך בא לקודש הקודשים של ההקרבה ומתלונן על כמה אנשים הגיעו להשבעה שלך ומבטיח לחקור את תוצאות הבחירות. אתה הנשיא הנבחר. השמדת את קלינטון. מה לא בסדר איתך?

זה היה השבוע שבו הודיעו על המועמדים לאוסקר. בדרך כלל טרראם גדול במיוחד. אבל הפעם גנב טראמפ את ההצגה. האם ישתתף בטקס בסוף פברואר? לך דע. אין מתח. אנחנו יודעים מי קיבל את פרס שחקן השנה. טראמפ קיבל אותו. במקום נורמלי הוא לא היה זוכה בנשיאות אלא באוסקר. אבל אמריקה 2017 אינה מקום נורמלי. היא לב המאפליה. כמקובל כאן, זה ישתנה תוך ארבע שנים. או לדעתי, פחות מזה.