"כל החברות שלי שואלות אותי איך זה לככב על המסך, ומבחינתי זה הכי טבעי שיש. כילדה הייתי יושבת מול הטלוויזיה ואומרת לעצמי: אני אהיה ככה ואשחק בסרטים ובהצגות. בגלל זה הקוליות, כי רציתי והייתי בטוחה שזה יקרה לי תמיד”, כך אומרת השחקנית שיפי אלוני, שגילמה את לטי, אשתו של צביקה הדר, בסדרה הקומית “לצבי יש בעיה” (רשת); משחקת בתוכנית המערכונים "אחת שיודעת" בערוץ 23; ומככבת בעונה השנייה של הקומדיה "לה פמיליה" בערוץ 10.

ואם אתם לא מסתפקים בלראות את אלוני רק על מסך הטלוויזיה שלכם, בימים אלה רצה בתיאטרון הבימה ההצגה “בעלה של אשתי” בכיכובה. בהצגה מגלמת אלוני אישה שנשואה לשני גברים במקביל, בלי שהשניים ידעו זה על קיומו של זה. העלילה מסתבכת, כמובן, כשאחד מהם מגלה על קיומו של השני ויוצא לפגוש אותו. מכאן מתפתחת ביניהם יריבות קומית, שבמסגרתה הם צריכים להחליט איך ממשיכים הלאה. “כשקיבלתי מהבימה את ההצעה לבוא לקריאה להצגה, באתי בקוליות וקראתי בכיף”, אלוני מספרת כעת. “יצאתי משם במחשבה שאם יקרה - יקרה, ואם לא יקרה - לא יקרה. אבל באמיתי, לא מאולץ. אם זה היה קורה לפני שש שנים, הייתי בהתרגשויות לא נשלטות”.

אלוני לא יכולה להכחיש שהיא חווה בימים אלו פריחה בקריירה המקצועית שלה, אבל חשוב לה גם להזכיר שזה לא תמיד היה ככה. “היו רגעים של שפל, כשנגמרו לי ההצגות בצוותא, ורק מזה התפרנסתי. אמרתי לעצמי אז: ‘אין לך כסף, ובזאת נגמר המשחק’”, היא מודה. “הייתי מתקשרת לכל מיני מכרים בתחום, מבקשת ממנהלי תיאטראות לילדים לבחון אותי. הייתי באטרף. אחרי שקיבלתי תפקידים - לקחו לי אותם. הייתי כל כך רעבה לקבל שהיו נלקחים ממני דברים. כשעשיתי את הסאטירות של אפרים סידון (“שירת העצבים” בתיאטרון צוותא – ר”ז) אנשים היו באים אלי ואומרים לי: ‘יואו, איך לא מכירים אותך’. ניסיתי שזה יקרה, וזה לא קרה. רק אחרי 12 שנה של דשדושים בין אודישנים וסירובים ועליות וירידות - זה קרה. כיום הרבה יותר מזהים אותי ברחוב, עוצרים אותי ואומרים: ‘אה, היית ב’אח הגדול’. אני אומרת: לא, ואז אומרים: ‘אה, נכון, את אשתו של צביקה’”.

מתי היית קרובה לוותר?

“בזמנו חבר סיפר לי על מנהל תיאטרון שעורך אודישנים. התחננתי שיחבר בינינו, הוא חיבר, ואני התחננתי בפניו שרק יעשה לי אודישן. עשיתי מלא אודישנים והתקבלתי בסופו של דבר, אבל יום אחרי חזרת הקריאה הראשונה, הודיעו לי שלא קיבלתי את זה כי ‘חיפשו אמא קצת יותר מבוגרת’. התרסקתי. מבחינתי, זה היה כאילו התקבלתי להוליווד ולקחו לי את התפקיד. כל כך רציתי לעלות על דרך המלך. אחרי חודשיים הבמאית התקשרה וליהקה אותי כמחליפה, ולמרות שרציתי להפוך על מנהל התיאטרון את השולחן אחרי שביטל את השתתפותי, התנהגתי כמו מבוגרת וקיבלתי את התפקיד. לימים אותו מנהל תיאטרון בא ואמר לי: ‘טעיתי בגדול’. מאז אנחנו חברים טובים”.



החיבור לדת נתן לי הרבה צניעות. שיפי אלון וצביקה הדר ב"לצבי יש בעיה"החיבור לדת נתן לי הרבה צניעות. שיפי אלון וצביקה הדר ב"לצבי יש בעיה"



לא סוף העולם

אלוני, 37, נשואה פלוס שתי בנות, גדלה בירושלים ולמדה באולפנה דתית. היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים וסדנת משחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב. “באתי מבית מסורתי, אבל לא דתי לגמרי”, היא מספרת. “מהבהלה שנצא לתרבות רעה, אבא שלי שלח אותנו קודם לבית ספר דתי כדי שאחר כך נחליט על המשך דרכנו לבד. היה לי חלום על תיאטרון צה”ל, אבל בסוף הלכתי לשירות לאומי בקיבוץ שלוחות. כילדה, הייתי מתחננת לאבא שלי ‘שים כיפה’, כי החברות שלי באות. זה נורא בלבל אותי, אבל בדיעבד החיבור לדת נתן לי הרבה: יותר צניעות, יותר ערכים ממה שקורה היום, הערך המשפחתי, אהבת הארץ”.

לאורך הקריירה המקצועית שלה עד כה אלוני שיחקה בשלל הצגות, בהן "המדריך לחיים הטובים" בתיאטרון באר שבע; "שירת העצבים", "ליזי" ו"לי לה לו" בתיאטרון צוותא; והצגות הילדים "טיול לארץ התווים", "נעלי הזהב של אלמה", "האיחור האחרון", "דבלה בא אל העיר" ו"שובו של הג'יני". בטלוויזיה שיחקה אלוני בסדרת הילדים "חיפזון וזהירון"; בסדרה "בלו נטלי"; בסאטירה "אנחנו במפה"; ובסדרת הילדים "הבאגיס". בשנת 2017 היא צפויה לשחק בעונה השלישית של הקומדיה "שנות ה־80" בשידורי רשת.

“המשחק תמיד היה בתוכי”, היא מספרת כעת. “הייתי מופיעה לפני דודים, בני דודים, סבים, סבתות. כילדה, אנשים היו מהפנטים אותי. הייתי מסתכלת עליהם וכאילו מרגישה את הבפנוכו שלהם. כשאני נורית מ’לה פמיליה’, למשל, אני קולטת אותה, אני מכירה את הטיפוסים האלה. עד היום בעלי תמיד מעיר לי שאני בוהה באנשים. הוא אומר לי: ‘מאמי, את נתקעת’”.

איך מעצבים דמויות כמו לטי ונורית?
“אני חושבת שהן דמויות מיוחדות. נורית היא כזאת אהבלה, אבל יש בה משהו שחודר ללב. היא נוגעת בך. גם לטי היא לא אישה רעה. לא יצא לי לשחק נשים רעות, הן טיפה טיפשיות, בינוניות, אבל ההומור שלהן שובה לב”.

אלוני מודה שהדמויות שהיא מגלמת מבטאות סוג של קיטוב: מצד אחד דמויות קומיות ואפילו פרחיות, ומצד שני דמויות עמוקות ומורכבות. “זה הכי אני, הקיטוב הזה”, היא אומרת. “אני יכולה להיות הכי עמוקה ורגישה ועושה שמייח כמו ג’וחית, ואני יכולה לשבת בחדר, לבכות ולתהות על שאלות קיומיות. לשמוע מוצרט וזוהר ארגוב מיד אחרי”.

מה עוזר לך לשרוד בתחום?
“במסגרת העומק הזה בתוכי, שמחפש כל הזמן תשובות, אני הולכת למעגלי תקשור, וזה עושה לי כל כך טוב. זה נותן לי הכוונה על מה לשים דגש בחיי. זה הרגיע אותי. לפני כן הייתי כמו אריה בתוך כלוב, לא יכולתי להירגע, זה לא עזב אותי: למה לא מכירים אותי, למה אני לא מפורסמת. זה היה עולה ומתרסק. אמרו לי: את הולכת לאודישן, נותנת את כולך, וכשאת יוצאת, את סוגרת ולא טוחנת את זה בשכל. מבחינתך, אחרי האודישן הפסקת לשחק. כששחררתי, דברים התחילו להגיע”.

איך משחררים?
“זה נורא קשה. הייתי עושה אודישן, והיה לי מעולה. ובכל פעם הייתי באה לסוכנת שלי ומנדנדת: התקשרו או לא התקשרו? ואז הפסקתי עם זה, בהתחלה בכפייה. הכרחתי את עצמי בכוח לא לשאול, להמשיך לדבר הבא. היו לי שנים של חרדות רציניות על הכל: בית, משפחה, ואז הבנתי שאין לי שליטה על זה. אני יכולה להאמין בטוב, וכנ”ל גם בעניין המשחק. אני מאמינה שאני במקום הנכון ושיש לי המון מה לתת. ואם זה לא יקרה בדלת אחת, זה יקרה בדלת השנייה. הבמה היא אהבה ענקית שלי, ואני רוצה להיות שם עד הסוף, אבל לא אמות גם אם לא יקרה. תכנתתי את הראש שלי לחשוב שאם באודישן אחד לא הולך, אז זה לא סוף העולם”.

יש לך ביקורת על העולם הזה?
“לא ממש. היה לי קשה, אבל זה גם המון תלוי בך. עובדה שרוב השחקנים שסיימו איתי - היום הם לא שחקנים. אני תמיד ידעתי שיש בי מעבר לפרחה מהשכונה. הייתה לי אמונה מאוד חזקה. אתה צריך להיות בגובה העיניים עם המלהקים ועם מי שרוצה אותך. ופשוט לשחרר”.

אמא אדמה

אלוני מעידה שהיא מקבלת לא מעט כוח בתהליך מבעלה יוני, ש”היה מדקר סיני, והיום הוא עושה סאונד ותאורה להצגות, והוא גם מנגן, הוא אמן”. “הוא תמך בי לאורך כל הדרך”, היא מספרת. “עבד איתי לילות כימים על אודישנים ותמך. גם כשרציתי לעבוד בדברים אחרים, הוא עודד אותי לא להיכנע. הוא לא אמן מתוסכל, הוא אדם פרקטי, והוא יותר בצד הטכני למרות שהוא עם רוח ונשמה, אבל אין לו אגו של אמנים”.

נעזרת בטיפול פסיכולוגי לאורך הדרך?
“ברור. לאיזה שחקן אין פסיכולוגית? משהו נפתח בי גם. לפני שנתיים משהו השתנה ונרגעתי טיפה. הייתי ילדה שהייתה נרדמת רק אחרי שכולם ישנים. כילדה פחדתי על משפחתי ברמה מטורפת, רק שהכל יהיה בסדר. פחדתי מהכל, אפילו מרופאים. לא האמנתי שאלד בכלל. כל כאב בגוף - הייתי בטוחה שזה סוף העולם. באיזשהו שלב זה התפוצץ והכל נפתח וסיפרתי להורי על החרדות. מצאתי פורקן לחרדות שלי על הבמה. זה היה המקום שלי להוציא את כל הג’יפה. הרגשתי שאני חיה שם, משתגעת שם. כשאני שרה או רוקדת, זו הייתה מבחינתי תרופה. כל החרדות והפחדים התפוגגו גם עם ההריונות שלי. הייתי מעין אמא אדמה, וילדתי את בנותי בהנאה, ואני אמא קולית כזו”.

מה השלב הבא?
“כותבים את העונה השנייה של ‘לצבי יש בעיה’ ויש עוד פרויקטים בקנה”.

את מעדיפה את הקומי או הדרמטי?
“עד עכשיו עשיתי קומי. ההצגה היחידה שגילמתי בה תפקיד דרמטי הייתה ‘האוהל האדום’, הצגה בתיאטרון הערבי־עברי ביפו על סיפורן העקוב מדם של ארבע האמהות. זו הצגה שרצה מעל עשר שנים, ואין פעם שבסיומה לא נשארתי עם עיניים אדומות. את כל הכאב שיש בי הוצאתי שם. אני אשמח לקבל פיצ’ר כזה עם משהו דרמטי חזק מאוד. אבל בסופו של דבר קומיות זה התרופה להכל. תני לי רק לצחוק ולעשות שמח”.