“אני באה מסבל נפשי ומהרס, ובמשך שנים לא הבנתי מה הטעם ללעוס את הטוב ומיד אחריו ללעוס את הרע, ואף פעם לא להספיק לבלוע אותם ולהישאר תמיד רעבה ועצובה", מוסיפה מנחמי. "אבל באיזה שהוא שלב התברר לי שיש מצב קיומי שלישי שאפשר לשהות בו, והוא יותר ניטרלי מטבעו ומאפשר מנוחה ואפילו שמחה. זה ממד של הסתכלות מאוזנת על הטוב והרע שבאים והולכים ואפשרות לחוות אותם דרך האיזון הזה בלי לפחד ליפול וגם בלי להתגונן כל הזמן. זאת פרקטיקה, והיא עובדת לי והצילה לי את החיים. ממש. ואני אומרת לך את זה בלי שמץ בולשיט רוחניקי מהסוג שעושה חררה. בהתחלה מאוד חששתי שהניתוק המסוים מהנמוכים של הרע והגבוהים של הטוב יסרס את היצירתיות שלי, כי לכולנו יש איזה אידיאל שאפשר ליצור רק מתוך המעמקים של הגיהינום או מהפסגות של האופוריה. עובדתית זה לא קרה. מה שקרה זה שבמקום להתפלש בסבל שלי, התחלתי לראות את הסבל של כל האנשים מסביב ולבי נכמר. מצאתי השראה בשותפות הגורל הזאת, כי תכל'ס כולם חיים בסיוט כלשהו, גם אם חלק לא מודעים לזה.
"זאת המהות של החיים האלה. אבל מאחר שזאת מהות משותפת לכולם, אז זה לא רע או טוב, זו פשוט עובדה. ואם אני מצליחה פשוט להכיר בעובדה הזאת בלי לכאוב אותה ולהתאבל עליה ועל עצמי בכל רגע ורגע, אז אפשר לחיות. כמובן, גם המדיטציה עוזרת, כי היא משמרת את הממד הזה".
"הצטרפתי לפרויקט בשלב מתקדם של הפיתוח שלו, כבמאית ועורכת תסריט", אומרת מנחמי. “נראה לי שאוהבים את 'נופלות על הרגליים'. מאות אלפי אנשים רואים את הסדרה בכל שבוע. זה לא מקרי שהסדרה הזאת היא הדבר שהכי נהניתי לעבוד עליו עד היום. הסיבה היא שזו יצירה משותפת, ואני רק חלק מדרים טים של נשים
יקרות שאחראיות לה, ובראשן היוצרת של הסדרה, רותי רודנר. הסדרה אפשרה לי לתפוס את הנישה שהכי נוח לי בה: פשוט לביים, להתחבא במקום המוגן שלי על יד המוניטור ולעשות את מה שאני אוהבת, נתמכת על ידי צלם רגיש וצוות נפלא. עשיית סדרות וסרטים פה בארץ היא חוויה הישרדותית, אבל גם ממכרת. זה מאוד דומה בעיני לגלישת גלים – את עולה ויורדת, יש רגעים חטופים של התעלות רוח, הרבה אדרנלין, המון רגעים של חתירה מייאשת בניסיון לתפוס משהו ולא מעט התבחבשויות בקצף, שאת יוצאת מהן כמעט בלי אוויר, אסירת תודה שאת בחיים".
התרעות פיקוד העורף