"זמן אמת - העוקץ של המאה", חלק ב', יום ב', 19.6, כאן

מה היה לנו: הונאת מכסות הקרבון נעשתה מדירות בישראל. המיליארדים זרמו להלבנה דרך קניות נדל"ן בארץ. מנהל הכספים של ההונאה, ארנו מימרן, מימן חופשות בהרי האלפים לבנימין נתניהו, אז שר האוצר של ישראל. סיפור רע בתחקיר מצוין.

בעצם אין הפתעות בתחקיר המצוין "העוקץ של המאה" בתוכנית התחקירים של כאן. איש מעולם לא נזף באברך המצוין ארנו מימרן שיוציא את נשמתו מחמת העומס שהוא מטיל על עצמו בלימודיו בבית המדרש. הונאת המע"מ הצרפתי במאות מיליוני היורו מפרשת מכסות הפחמן הדו–חמצני, ששלחה בסופו של דבר את מימרן לשמונה שנות מאסר, כבר זכתה לפרסום נרחב. והיכן שמתגלגלים מאות מיליונים, רק טבעי שקליעים יתחילו לעוף מכל הכיוונים ואמבולנסים ייקראו לאסוף את הגוויות. אין חדש תחת שמש הפשע.

אלא שהצבת כל אלה יחד, כתף אל כתף, נבל אל נבל, היא שיוצרת את העניין ואת התחושה שלא מזיק שמימרן נמצא בכלא, רחוק מאיתנו, למשך השנים הבאות. התכיפות שבה מוזכר השם "ישראל" יוצרת גם היא טעם מר. קשה למצוא בסיפור מימרן אזכור אחד חיובי הקשור במדינת ישראל. "כשהעבריינים היהודים בצרפת מרגישים שהמשטרה מתקרבת אליהם", אומר מרואיין אחד, "הם מסתלקים לישראל, ועכשיו לך תמצא ותשלוף אותם משם". לא בדיוק שיבת ציון שחלמו עליה הרצל ושאר הוגי הציונות.

ארנו מימרן. צילום מסך.


הנה עוד: מזומנים במיליארדים שהולדתם בעסקאות מפוקפקות זרמו לישראל - שוב, לא כדי לבנות ולהיבנות - אלא לצורכי הלבנה. כאן שילמו את המחיר הישראלים עצמם: בעזרת המיליארדים רכשו הצרפתים נדל"ן בכמויות ענק ותרמו חלק מכריע בזינוק הבלתי נסבל במחירי הדיור. האירוניה, אגב, היא שאת העוקץ השיטתי ניהלה הכנופיה הצרפתית מדירות וממלונות בתל אביב.

והיה העניין הקטן הזה של שר האוצר, בנימין נתניהו. על פי הטענה, מימן מימרן למשפחת נתניהו מספר חופשות בהרי האלפים. יכול להיות שבני משפחת נתניהו חשבו שחברתם מלבבת אותו. ומימרן, תם וצח שכמוהו, בוודאי לא ציפה לתמורה כלשהי בעתיד. יכול להיות. לי, אגב, לא מימן מימרן חופשה באלפים ולא הזמין אותי ליאכטה שלו. בעצם איש לא מימן לי חופשה באלפים ולא ציפיתי שיממנו לי.

אפשר להניח שהתחקיר לא התקבל ברוב אהדה ברחוב בלפור. האם נולד עוד ערוץ שמוטה לאגף השמאלי של הפוליטיקה? ממעקב פרטי, לא מדעי, שאני עורך, התשובה היא שלילית. אם הערוץ החדש סובל מהטיה כלשהי, הרי שהיא ימנית. ככל הנראה, מרוב רצון להיות מאוזנים, אני מניח, רוב המרואיינים והפאנליסטים השונים באים מצדה הימני של המפה.

בינתיים כאן לא זוכה לאחוזי רייטינג מרשימים. בעצם הם דומים פחות או יותר לאלה של קודמו, הערוץ הראשון, אף על פי שהישגיו ואיכות עבודתו גבוהים פי כמה. הפתרון של הערוץ פשוט. כמו ב"העוקץ של המאה" שאין בו גילויים מרעישים, אבל יש עבודת רגליים שמעמידה מוצר טוב, הם צריכים להמשיך ללכת. בסוף הגמול יגיע.

ארנו מימרן, צילום AFP


"לגיון", יס בינג', החל מ־29.6

מה יהיה לנו: סדרה מצוינת שמקשה את החיים על הצופה. חולה נפש מתגלה בעצם כמוטנט אנושי בעל כוחות־על, שהזיותיו הן אמת. מינון נמוך יותר של הזיות קופצניות יקל את הצפייה ב"לגיון". תודה.

לא היה קל לכוחותינו לצלוח את הפרק הראשון של "לגיון". ייאמר לזכותה שהיא משתייכת לסדרות הבלתי קונבנציונליות המייצרות טלוויזיה אחרת. היא נעה על התחום בין סוטול צבעוני נעים לחושים למנג'סת באופן בלתי נעים, ויותר מפעם אחת הייתי קרוב לנטוש אותה.

גיבור הסדרה, דיוויד הלר, מוגדר מגיל צעיר כסכיזופרן ומאושפז שנים רבות במוסדות לבריאות הנפש. הזיותיו של דיוויד נחשפות בצורת קליפים צבעוניים הקוטעים את תנועת הסיפור קדימה. מצב זה מחייב את הצופה להסתגל למבנה סיפורי לא סטנדרטי, והוא עשוי לא פעם, כמו במקרה שלי, להתפתח לתחושת ניג'וס.

במהלך אשפוזו דיוויד פוגש מאושפזת צעירה ההופכת לבת זוגו - בתנאי שלא ייגע בה בשום אופן. ואז הוא מגלה כי ייתכן שאינו חולה כלל אלא מוטנט בעל כוחות על–אנושיים, המאפשרים לו להזיז גופים בכוח המחשבה. גילוי זה הופך אותו מטרה לארגונים שונים שמהם הוא נמלט בעזרת חברתו ובני בריתה. השאר, אפשר להניח, יסופר בתולדות ישראל בפרקים הבאים.

"לגיון" זכתה לשבחים רבים עם עלייתה למסכים וחודשה מיד לעונה שנייה. באופן אישי, כאמור, הצפייה בה עוררה בי תחושות הנאה וגם רצון ללחוץ על כפתור הפאסט פורוורד בשלט. על איכותה הטלוויזיונית בלתי אפשרי לערער: היא נוצרה בידי מקצוענים. עכשיו נותר רק לקוות שמידת ההזיות תצטמצם באופן משמעותי ולא תשאיר את "לגיון" כקוריוז סינמטקי ליודעי ח"ן בלבד.

"טווין פיקס", יס OH, יס VOD

מה יש לנו: מסקנה אפשרית חדשה בעקבות צפייה בפרק נוסף של "טווין פיקס 2017": דיוויד לינץ' עובד על כולנו. בסוף הסדרה הוא יתוודה על זה.

איפשהו באמצע החיים, במהלך פרק 6 אני חושב, אחרי עוד ניג'וס של דאגי ג'ונס, מצאתי את עצמי הולך ותוהה מה בעצם דיוויד לינץ' רוצה. עד אותו רגע הלכתי אחריו בלי לשאול שאלות, בטוח שיבוא הרגע שבו אוסף הקליפים המוגש לנו מדי פרק יתגבש למערכת נרטיבית אחת בעלת התחלה, אמצע וסוף. שאוטוטו דאגי ג'ונס יוצא מההיפנוזה הטורדנית הזו וחוזר להיות אייג'נט קופר הישן והאהוב.

ופתאום זה בא לי כמו מכה בפנים. יכול להיות, ובעצם עכשיו אני מאמין בכך, שלינץ' לא רוצה כלום. שככה העסק ילך עד הסוף. אולי נקבל איזה קלוז'ר שינסה לתפור את הכל, אבל הוא יהיה צולע, הוא חייב להיות צולע, כי אוסף עלילות המשנה כבר כל כך גדול, וכבר פשוט אי אפשר לעשות סדר בכל הבלגן הזה.

טווין פיקס. צילום: יח"ץ יסטווין פיקס. צילום: יח"ץ יס


חשבתי שבעצם הבלגן הוא העניין, שלינץ' יצר אותו במכוון, אולי אפילו כדי לשחק לנו במוח. ב"מי רצח את לורה פאלמר", שהוגדר בצדק כטלוויזיה פורצת דרך, רכש לעצמו לינץ' מוניטין וקרדיט עצומים. יכולתי לחיות בלי העונה השנייה, כך חשבתי בדיעבד. אולי לינץ' מנסה עכשיו ליצור לנו על פי דרכו טלוויזיה פורצת דרך מדור חדש. אולי יקומו לו יורשים, אולי לא בעוד שנים רבות ייראו סדרות טלוויזיה רבות כמו "טווין פיקס 2017". כלומר, אוסף עלילות משנה קשורות זו לזו בחוטים דקיקים, כשמעל כולן איכשהו מרחף איזה דאגי ג'ונס שאת הילתו שואב בעצם מעונות קודמות.

ואולי לינץ' רק משתעשע בנו, הצופים. אולי בראיון מפתיע, חודש אחרי סיום הסדרה, הוא יגלה שמלכתחילה לא הייתה מטרה בסדרה: לא רוצח למצוא אותו, לא נקמה על מותה של לורה פאלמר חדשה. מעשה האמנות היה כאן בעצם לראות כמה רחוק ילכו אחריו הצופים בלי לשאול אותו. תגיד, דיוויד לינץ', מה בעצם אתה רוצה?