מה היה לנו: מי שאוהב את תום יער ייהנה. מי שסטנדאפיסטים ישראלים גורמים לו לדמעות, צפוי להמשיך לסבול. מזל שישנו החמור מתן, שנותן הופעה טובה.

זה היה לפני זמן רב, כשאבחנתי בעצמי את הבעיה: בגוף שלי משתולל נגיף מוזר שהסימפטום העיקרי שהוא גורם לו הוא שקומיקאים וסטנדאפיסטים ישראלים לא מצחיקים אותי. למשל ראיתי ביו–טיוב - בניסיון לשפר את המצב - הופעה של אדיר מילר: הוא פולט איזה ויץ, אני מסתכל על הקהל שמיילל מצחוק ופשוט לא מצליח להבין למה. הוא מנהל דו–שיח עם אחד מהקהל שקוראים לו שימי, מכנה אותו "שימי הצב", והקהל שואג בהנאה. מילר אומר לו שהוא כמו צב הפוך על הגב שלא יכול ללכת לשומקום, ועכשיו הקהל נופל לרצפה, שבור מרוב צחוק. ואצלי, בדיוק באותו רגע יש התפרצות חזקה של הנגיף. אני מרגיש עצב. מה עצב? יגון. רצון לשבת שבעה. בעיקר לא מבין למה כולם שם צוחקים. מה זה מצחיק?



תום יער מעוררת אצלי סימפטומים דומים. היא לא חסרת חן, היא פרועה באופן קצת חביב והרבה באופן שמעורר בי רצון לצאת מהחדר. והיא לא מצחיקה. אותי לפחות היא לא מצחיקה. אני לא איזה נכה שאיבד את היכולת לצחוק. תנו לי דייב שאפל בכל שעה של היממה ואחרי פחות משתי דקות אני בוכה מצחוק. בישראל הסטנדרטים הנדרשים כדי לזכות בתואר "סטנדאפיסט" פשוט נמוכים. והסטנדרטים הנמוכים מולידים תוצאות שמעוררות, לפחות אצלי, צער גדול.





ב"תום יער עושה את שביל ישראל" לוקחת יער את הבלגן התל אביבי שלה כדי לפגוש את עצמה, את האנשים שבדרך, ומתוך הזרות שבמפגשים ליצור את הקומדיה. הרעיון נחמד. התוצאה נחמדה למי שאוהב את תום יער והמופע שלה. באופן אישי לא הייתי מופתע כשהנגיף התפרץ והחל להשתולל בגוף פעם נוספת. למעט חברי אני מוסר כאן ששלומי טוב, התאוששתי, לא הייתה התפרצות קשה. תום צעקה, תום יללה, הורדתי כמה דמעות צער והעסק נגמר. מזל שהיה שם מתן החמור שנתן הופעה אותנטית.



"תום יער עושה את שביל ישראל", שבת, 22.7, יס קומדי

"תום יער עושה את שביל ישראל". צילום: באדיבות יס "תום יער עושה את שביל ישראל". צילום: באדיבות יס




מה יהיה לנו: "נולד בדיר יאסין" הוא סיבוב נקרופילי נוסף, חטטני ולעתים אף מקומם, שכמוהו לא נוצר לפחות מאז נעשה הסרט הקודם על דיר יאסין. וניפגש בשבוע הבא עם יוצר נאור נוסף בסרט על דיר יאסין.

יש כמה נושאים שכדי לזכות בתואר "קולנוען נאור" יוצר סרטים חייב לבחור באחד מהם: כיבוש, להט"ב ודיר יאסין. יחלפו 70 שנה, יחלפו 200, יוצרים יסיימו לימודים בבתי ספר לקולנוע ויעשו סרטים על כיבוש, להט"ב ודיר יאסין. אם יש דבר מצער ובלתי מתחשב מבחינה אומנותית מצד הארגונים בעת מלחמת השחרור, אני חושב, מלבד ההרג עצמו, הוא שנעשה רק דיר יאסין אחד. אילו היו שלושה, תארו לעצמכם את ריקוד הנקרופיליה שהיו מבצעים תלמידי בתי הספר לקולנוע. כמה סרטים רגישים היו נעשים מאות שנים קדימה. כמה חרסים היו נאספים כדי לגרד את הפצעים שבקושי החלימו מאז הוקרן הסרט הקודם על דיר יאסין.

יש ויכוח היסטורי בנוגע לשאלה אם הטבח בדיר יאסין נעשה במהלך הקרב על כיבוש הכפר או אחריו. הסרט "נולד בדיר יאסין" לא תורם את חלקו לפתרון השאלה. "נולד בדיר יאסין" לא בא לעולם כדי לברר או לעשות צדק היסטורי. "נולד בדיר יאסין" נולד ממניעים חטטניים, צדקניים, מתוך עייפות מחשבתית, שאולי לא הייתה יכולה להעלות בדעתה נושא אחר וחזרה לחבוט בנושא החבוט כל כך.

לפני שנושאי דגל הרגישות יסתערו עלי חמושים בצרחות "איך אתה יכול לזלזל באירוע נורא ומזעזע כל כך בתולדות המדינה?", אני מבקש להבהיר: אין בתפיסתי את המעשה שנעשה בדיר יאסין כרצחני ולו דבר עם הצדקנות הישראלית המלווה אותו בכ־70 השנים שחלפו מאז. "נולד בדיר יאסין" הוא דוגמה מובהקת לצדקנות זו ולחטטנות המקוממת שבאה ביחד עמו. "אתה זוכר פרצופים של ערבים מתים?", מתעקשת הבמאית נטע שושני עם אחד ממרואייניה. "יש לך תמונות?".

כלומר, במסווה של תהליך היטהרות, עד שלא תראה לעם היושב בציון פני טבוחים, לא תבוא שושני על סיפוקה. ליתר ביטחון היא מציגה תמונות של יתומי דיר יאסין. אם אין מתים, נסתפק בחיים מסכנים.

במקביל לסיפור דיר יאסין, משלבת שושני בסרט את סיפורו של דרור ניסן, שאמו הייתה מאושפזת עשרות שנים במוסד לחולי נפש כפר שאול, שקם על חורבות הכפר דיר יאסין. סיפורה העגום של משפחת ניסן ראוי אולי לסרט נפרד. אין לו - מלבד השם דיר יאסין - דבר עם מעשה הרצח בכפר. אבל כשחלקו האחד של סרט נולד בחטא, למה לא לצרף החלטה רעה נוספת שגם אותה קשה לנמק.

ועכשיו, אחרי "נולד בדיר יאסין", הדרך נפתחת בפני שושני. אולי עכשיו תיצור סרט על הכיבוש.

"נולד בדיר יאסין", יום ראשון, 6.8, הוט 8

"נולד בדיר יאסין". צילום: באדיבות הוט "נולד בדיר יאסין". צילום: באדיבות הוט

מה היה לנו: תיעוד יוצא דופן של פינוי עמונה בבית משפחה אחת, דרך מצלמה חסרת פניות, כמעט חסרת רחמים, עם בכי האב, עם זעם האם. ולא הכל נעים ונוח לעין בבית משפחת שפירא.

אברהם שפירא גדל בעמונה מאז היה בן שנתיים. כשהגיע לגיל 19 נפלה ההחלטה לפנות את היישוב. אברהם לקח מצלמה והחל לתעד את משפחתו במהלך תקופת הפינוי. התוצאה: סרט איכותי הלוכד רגעים אישיים ואותנטיים ומציג זווית בלתי מוכרת של פינוי עמונה ופינוי התנחלויות בכלל, כמושג מרוחק של "צרות מתנחלים" שבחרו לגור "שם", מעבר לקו הירוק.

תנוח דעתו של ראש הממשלה. מי שחלק עמו את החשד שעמדות המפתח בתאגיד החדש יוצפו בנחשול של אנשי שוברים שתיקה מתבדה מדי יום. אם קיימת הטיה פוליטית כלשהי בהחלטות המערכת בערוץ, הן לצד הימני של המפה. עובדה: "זה היה ביתי" משודר בפריים טיים ואינו בן חורג ברצף השידורים לאורך זמן של הערוץ. רק לפני שבועיים תיעד הסופר ניר ברעם את מסעו ל"שטחים" וחזר אל חבריו אנשי השמאל בתל אביב עם מסקנות עגומות באשר לסיכויי השלום. פאנלים מפאנלים שונים בענייני דיומא משובצים בנדיבות באנשי ימין. האיזון הקדוש סוף–סוף מתקיים, וכלבי השמירה של הדמוקרטיה וראש הממשלה יכולים לנוח בינתיים.

תוכנית התחקירים "זמן אמת". צילום מסך: כאןתוכנית התחקירים "זמן אמת". צילום מסך: כאן

על כמה סצינות ב"זה היה ביתי" ראוי אברהם שפירא לצל"ש. תיעוד אביו הבוכה וחובט בשולחן כשהשוטרים המפנים מתקרבים לביתו הוא ציון דרך בהיסטוריה הקולנועית של הימין. אולי עוד נראה אותו בתעמולת הבחירות של הבית הלאומי. קשה להישאר שווה נפש לבכיו של האב, גם עבור מי שלבו נמצא הרחק שמאלה במפה הפוליטית.

וכל האהדה מתנדפת בשנייה אחת - וגם על כך מגיע לשפירא צל"ש, משום ששילב את הסצינה בסרטו - כשביום הפינוי מסתערת אחת הנשים על כמה שוטרים בני מיעוטים בצרחות דוחות: "הם ערבים, למה הבאתם לכאן שוטרים ערבים?". מאוחר יותר מתבטאת אמו של שפירא ביהירות, בבוז, על "תחושת חילוניות" שהרגישה בקרב מפנים, ועל כך ש"יש לנו עוד עבודה רבה ללמד את העם הזה ללכת בדרך הנכונה".

תוכנית התחקירים "זמן אמת". צילום מסךתוכנית התחקירים "זמן אמת". צילום מסך

אהבה וסובלנות כלפי אחיה בני ישראל שאינם חובשי כיפה ואינם מאמינים שמשיח כבר מעבר לפינה אין ביהדות של הגברת שפירא הסוערת וחמת המזג. אבל בנה, קולנוען בנשמה, לא מהסס לתעד אותה גם ברגעיה היפים פחות. "זה היה ביתי", פינוי עמונה, קורס 101 באי־נעימות. מומלץ.

"זמן אמת", יום שלישי, 25.7, "כאן"