סיפורי מעשיות המתרחשים כולם בין ארבעה קירות של חדר באוש מרוב מבקרים, בעיקר אם זה מוטל אמריקאי מפוקפק, הם לכאורה רעיון מעניין רווי פוטנציאל. אך התוצאה הסופית במקרה של "חדר 104" (Room 104) נראית בסופו של דבר כמו תרגיל שהגה מורה מופרע בבית ספר לטלוויזיה, והיא טו־מאץ' ביזארית, אפילו לחובבי הביזאר (לא שאני כזו, ברור, כן?).

מה שלא ברור הוא מה ג'יי ומארק דופלאס, יוצרי הניסוי המרתק, ניסו לספר לנו עם אותה "אנתולוגיה קומית", כפי שהם מגדירים אותה, שעלתה לאוויר ממש עכשיו ב־HOT HBO, ב־HOT VOD ובמקביל ב־yes Oh וב־yesVOD. בהתבסס על שלושת הפרקים הראשונים, קומי זה לא. סדרת מתיחות עתידנית סטייל יהודה ברקן - אולי כן.

אז מה קורה שם? בחדר 104 נחשפים המבקרים לסיוטים הגדולים שלהם או סתם להפרעה הנפשית שלהם, במין מחווה לחדר 101 של "1984": חדר העינויים המפורסם בספרו של ג'ורג' אורוול, שם חושפים את האסיר הסורר לסיוט הכי גדול שלו.

הפרק הראשון, לדוגמה, מתמקד בסיוט של בייביסיטר שהילד שעליו היא שומרת מתברר כסכיזופרן רצחני, או שמא זו היא. לא ברור. הפרק השני, בכיכובו של ג'יימס ואן דר ביק ("דוסון קריק"), הולך לכיוון קצת יותר ברור, רק שהפעם הסיוט הוא של שליח פיצה, לכאורה תמים, ש"נחטף" על ידי הזוג החרמן וכמעט נאנס עד הסיום הגרוטסקי, שבו מתברר שהוא מורה למשחק, ספק סרסור, עם שיטות שסטניסלבסקי פחות שמע עליהן.

חדר 104. צילום באדיבות YESחדר 104. צילום באדיבות YES

לא אקלקל לכם את הפרק השלישי, רק ארמוז כי כמו בשאר הז'אנרים הניסיוניים, עצם העיסוק באזור הדמדומים של החיים אמור לעבוד היטב על אלמנט הפחד הכי גדול של הצופה המזדהה. שורה תחתונה: מפרק 3 זה מתחיל להשתפר. 

מככבים: ג'יימס ואן דר ביק ("דוסון קריק"), אלן גריר ("סכנה ברורה ומיידית"), פיליפ בייקר־הול ("50/50"), שרה היי ("עד הקצה"), הוגו ארמסטרונג ("אימת המתים המהלכים") ועוד.

ימי שלישי ב־22:30, ב־HOT HBO ובמקביל ב־yes Oh וב־yesVOD