"סמלת בילוש שנייה" רובין גריפין, היא אליזבת מוס, חזרה אלינו לעונה שנייה, והפעם כדי לפתור את תעלומת מותה של נערה סינית שנמצאה בתוך מזוודה שנסחפה מהים אל החוף. העונה הנוכחית נפתחת ארבע שנים אחרי הקודמת. גריפין חוזרת לסידני ומנסה לעשות סדר בחייה המבולבלים.

יש בעונה השנייה קצת פחות מדי סידני ויותר מדי אולפן. מוס, צריך לזכור, נמצאת בדיכאון. בעצם מוס תמיד בדיכאון. יש משהו בטיפוס הזה שנולד להיות בדיכאון. ב"מד מן" היא הייתה הקופירייטרית המעוכבת רגשית. ב"סיפורה של שפחה" היא שיחקה שפחת מין שבעלה נרצח וילדתה נלקחה ממנה. גם כאן היא בדיכאון וחלק נכבד מהזמן מוקדש להתמודדות של כולנו עם הצרות שלה.

מי שעוקב אחרי הצרות שלה בוודאי הבחין בכך שהסדרה לא ממהרת לשום מקום. צרות בחיים הרי לא פותרים ברגע אחד. אבל משהו בצער המובנה של הסדרה מתאים למוס. השחקנית בעלת הפנים הבלתי בובתיים, אלו שלא יובילו אותה לזכות בתחרות יופי של, נגיד, מדינת מונטנה, נושאת על כתפיה - כמו בכל סדרה שבה היא משתתפת - באופן מרשים את פגמיה של "קצה האגם". היא מביאה לכך שלפחות בפרקים הראשונים דברת היתר על חשבון נופי סידני נותרת נסבלת.

ולאחר שכל זה נאמר, מחכה לגריפין משימה קשה: להשכיח מהצופה שסינמון, הנערה הסינית הנרצחת, עבדה בבית בושת שבו הפרופסור פוס, שלימד את הזונות אנגלית, הוא חבר של בתה של גריפין שנמסרה לאימוץ. ועל זה אומרים: בחיאת ראבק. לתפקיד כזה לא צריך שחקנית. צריך קוסם.

"קצה האגם", עונה 2, הוט EXTRA VOD