האמת היא שלא הייתה לי השנה תוכנית ספציפית איך לחגוג את יום הולדתי, שנפל ביום ראשון האחרון. מה כבר יש לחגוג? שהרחוק הופך לקרוב? מה עוד שביום האחרון של תשע"ז נפטר החבר הכי טוב שלי; ושנת תשע"ז, לפחות מבחינתי, הייתה משולה לאות האחרונה שלה. ואז, כמו מתנה משמיים, הגיעה הודעת וואטסאפ מהיחצנית המקסימה נורית כרמל, שכתבה: "אילן היקר, האם תרצה לבוא היום לפרמיירה של חוה אלברשטיין ושלומי שבן לכבוד יום הולדתך?" "עשית לי את היומולדת, כי באמת לא היו לי תוכניות. תודה, יקירתי", עניתי אינסטינקטיבית מהמותן.
וזהו, אאוט אוף דה בלו, מצאתי עצמי חוגג את יום הולדתי בתיאטרון גשר, עם מופע שהפך בעזרת התערבות אלוהית למתנת יום ההולדת האולטימטיבית שהייתי יכול לאחל לעצמי.
האולם מלא מפה לפה. חשמל באוויר. לפניי יושב אלוף (במיל') דורון רובין, שקצת מסתיר. אבל כמה כבר אפשר להסתיר משורה 1 באמצע, כשלבמה עולים חוה אלברשטיין נטולת גיטרה, רעננה כביום היוולדה, ושלומי שבן שמתיישב על הפסנתר וחוגג כל רגע, כשחיוך ניצחון לא מש מפניו מתחילת המופע ועד סופו.
אלברשטיין, שבגיל 69 נראית ונשמעת כילדה נצחית ששכחה להתבגר, שרה את כל שיריה הגדולים (כולל שירים של אחרים), והפעם בעיבודים חדשים של שבן שלהטט על הפסנתר בגאוניות, אך נמנע מלגנוב לה את ההצגה.
אלברשטיין מתחילה עם "סולווג" (מילים ולחן: דפנה אילת), שפורט על נימים חבויים שהייתי בטוח כי אבדו במשעולי החיים. מיד אחריו היא שרה את "חופשה באדום" (מילים: עמוס אטינגר, לחן: סשה ארגוב), שיר נושן של להקת הנח"ל מודל 1959, שמתחיל כך: "והערב זימן לכיכר ההומה, חייל משדה בכומתה אדומה", וההמשך כבר נשלף מעצמו מקובץ הנוסטלגיה.
אחר כך הגיעו במרוצה כל הגדולים - מ"כל יום כל יום אני מאבדת", דרך "שיר משמר" ועד "לונדון לא מחכה לי", "אדבר איתך", "את חירותי" האלמותי ו"תרגיל בהתעוררות", הסטארט־אפ של "חוה שרה ושלומי מנגן" - מופע שכל תיאור שהוא פחות מ"מושלם" יהיה קטן עליו.