החודשים האחרונים הם תקופת קציר פורייה במיוחד עבור ישי גולן. השחקן בן ה־43, שכבש את לב הקהל לפני כמעט 20 שנה בסדרה "טירונות" וכיכב על המסך הישראלי בעשרות סדרות וסרטים, ובהם "חטופים", "תנוחי" ו"האי", מגיע עכשיו גם לתפקיד משחק בינלאומי. זה קורה ב"גרינהאוס אקדמי", עיבוד אמריקאי לסדרת הנוער הישראלית המצליחה "החממה", שנמכר לאחרונה לרשת "נטפליקס". החממה היא פיתוח של חברת ענני תקשורת, שחברת הבת שלה, Nuts Productions, היא זו שהפיקה את הגרסה האמריקאית. בסדרה משחק גולן את קארטר וודס, אביה של הדמות הראשית.

"'גרינהאוס אקדמי' היא משהו יוצא דופן מכל הדברים שעשיתי עד היום, במובן שזו הפקה מקורית של נטפליקס מא' ועד ת'", הוא אומר. "95% מהשחקנים הם מאמריקה, ואני משחק אבא אמריקאי. אומנם אני עובד המון באנגלית ועשיתי 'Street Food Around The World', שבה אני מטייל בשוקי אוכל בעולם באנגלית, אבל יש איזה מחסום מאוד גדול לאמריקאים לקבל מישהו שהוא לא עם מבטא אמריקאי כאמריקאי.

ישי גולן. צלם : ניר קידרישי גולן. צלם : ניר קידר

רוב האודישנים ששולחים לי בארצות הברית ואנגליה הם לתפקידים של פקיסטני ואיראני. ישי גולן זה אומנם שם של תימני, אבל יש לי שורשים מאוד אשכנזיים: גרמני־פולני. זה נראה לי ממש לא הגיוני, אבל הם עושים את זה כי הם יודעים שאני מישראל. נטפליקס שברו את קיר הזכוכית הזה, וזה מאוד משמח. אף שהסדרה צולמה בארץ, הצופה האמריקאי והצופה בכל מקום צריך להאמין שזה באמריקה. היה לנו דיאלוג קואוץ' מטעם 'משטרת נטפליקס', כדי שכל השחקנים שהם לא מאמריקה יישרו קו עם המבטא והוא יעמוד בסטנדרטים אמריקאיים, והצלחנו לייצר 'פיל' אמריקאי".


ישי גולן. צלם: רונן אקרמן ישי גולן. צלם: רונן אקרמן


מה היו האתגרים שלך בסדרה?
"אני האבא של הגיבורה, ואחד האתגרים שלי היה בכך שאופי ההורות בישראל מאוד שונה מבאמריקה. החום, הלבביות והמגע הם לא לגמרי מובנים מאליהם בהורות אמריקאית. אני רואה את הבת שלי באיזו סצינה, וחוץ מלהגיד את השם שלה אני רוצה להגיד 'מאמי', 'מותק', 'אהובה שלי', 'מתוקה שלי', משהו מהסוג הזה. כחלק מהעבודה הייתי צריך להבין מה אומר הורה אמריקאי. 'האני' זה בת זוג? או 'סווויטהארט' או 'לאבלי' או 'מיי דיר'? ואז אתה מבין שיש הרבה ניואנסים. אומנם האנגלית שלי טובה, אבל לא ניהלתי מערכת יחסים הורית באנגלית".

ישי גולן. צלם : ניר קידר ישי גולן. צלם : ניר קידר


למה לדעת נטפליקס בחרו לצלם את הסדרה בישראל?
"הסטנדרים המקצועיים כאן הגיעו לסטנדרטים האמריקאיים ואפילו עקפו אותם. נטפליקס הבינו שבישראל יודעים לייצר יותר דקות של טלוויזיה איכותית בפחות זמן ובפחות כסף. הם לא היו עושים את זה אם היו חושבים שזה היה פוגע להם במוצר, כי עבור הצרכן האמריקאי והצרכן ב־190 מדינות בעולם, אתה חייב מוצר בסטנדרטים הכי גבוהים שיש. אני יכול לראות דרך הקריירה שלי איך התעשייה הישראלית יותר ויותר קונה את אמונם של האמריקאים".

"זה התחיל ב'חטופים' ש'פוקס' קנו את הזכות לעשות לה רימייק ועשו את 'הומלנד', שהיה הרימייק הראשון שפתח את השער. ב'כפולים' באו 'פוקס אינטרנשיונל' ואמרו: 'אנחנו קונים את הסדרה כמו שהיא, בלי לצלם מחדש. זאת אומרת 'אתם יודעים לא רק לכתוב תסריטים, אתם אלא לצלם ולייצר מוצר טלוויזיוני שעומד בסטנדרטים שלנו'. ועכשיו ב'גרינהאנס אקדמי', נטפליקס אמרו: 'לא רק שאתם יודעים לכתוב כמונו, ולשחק כמונו, אתם גם יודעים להפיק כמונו, אתם יכולים לעשות את זה אצלכם ונרוויח קצת יותר כסף'".



מחשבה בוראת מציאות

חוץ מ"גרינהאוס אקדמי", מופיע בימים אלו גולן בסרט "אנטנה" של אריק רוטשטיין, ב"בית בגליל" של אסף סבן שיוצג בפסטיבל חיפה, ובקרוב יפציע על המסך הקטן ב"כיפת ברזל" של קשת וב"ויקי ואני" של ערוץ 10. על אף כל אלה, ואולי בגללם, השחקן מתעקש לציין שוב ושוב לאורך הראיון שהטלוויזיה והקולנוע מהווים "שקר אחד גדול".

"אם יש משהו שאני אומר לילדים שלי זה 'אל תאמינו לשום דבר שאתם רואים בטלוויזיה'", הוא אומר. "היום אנחנו יותר ויותר מבלים מול מסכים, ההבדל בין מציאות למציאות טלוויזיונית הולך ומיטשטש, וזה מסוכן מאוד. כל מה שאנחנו רואים בטלוויזיה הוא שקר. אשליה מוחלטת. ברור שברמת הקלישאה כולם יסכימו עם המשפט 'אל תאמין למה שאתה רואה בטלוויזיה', אבל בתוך שנייה הם ילכו וידליקו טלוויזיה ויאמינו למה שהם רואים. בתקופת 'חטופים' אנשים היו באים אליי ברחוב ושואלים אם אני בסדר. הם אשכרה דאגו לי, והיו רואים אותי ובוכים. היה מאוד קשה להם להפנים את ההפרדה בין הפיקציה למציאות".

ישי גולן. צילום: ניר קידר ישי גולן. צילום: ניר קידר


"גם אם זו אמת, נעשו המון מניפולציות על האמת. אנשים רואים חדשות והם חושבים שהם רואים אמת, אבל זה לא נכון, הם רואים המון מניפולציות שנעשות על האמת על ידי הצלם, העורך, הבמאי, מנהל הטלוויזיה, האינטרסים של הרייטינג. באותה מידה, אם כל מה שאנשים ידעו על סקס זה מה שהם ראו בטלוויזיה או בקולנוע, אז אללה יוסטור".

"גם בעיתונות. אני כרגע מדבר ואומר אמת, אתה אחר כך תיקח את האמת הזאת ותארגן אותה לפורמט מסוים. תיקח את השעתיים שאתה יושב איתי ותזקק אותן ל־2,000 מילה. אתה מעצב את המציאות, זו לא האמת אחד לאחד. ההדהוד של הכתבה, האופן שבו הקורא יתפוס מי זה ישי גולן, אלה מחשבות שעברו את הסינון שלך, את הסינון של מסך המחשב, את הסינון של העורך".

ישי גולן. צילום: ניר קידר ישי גולן. צילום: ניר קידר


"אותו הדבר גם בפוליטיקה. אם יש אדם שכל הידע הפוליטי שלו הוא מחדשות בפריים טיים, אני אפילו לא אגיד ערוץ, אז הוא בוּר. אם לא הלכת וחקרת קצת היסטוריה וקראת דעות, ויצאת לשטח וראית בעיניים שלך, אתה נתון לחסדיהם של אנשים אחרים שיגידו לך מה לחשוב ויעצבו את תפיסת עולמך, אפילו לא על פי דעתם, אלא על פי המגבלה הטכנולוגית והיצירתית שלהם".

היום ההבדל הזה מטושטש יותר, יש פוליטיקאים שמדברים כמו בריאליטי
"לפני כמה זמן ראיתי שלקחו את אורן חזן וחיפשו אותו לזה שעושה עליו פרודיה. זה ניסיון ברור לטשטש את הגבולות. 'רגע, מי הפוליטיקאי ומי השחקן'? מה שזה עושה, זה שאתה אומר שאתה לא חייב לעשות הפרדה בין פוליטיקאי לכוכב ריאליטי, לקומיקאי, הכל יכול להיות ביחד שקשוקה אחת גדולה. זה עובד לטובת הפוליטיקאי, כי הביקורתיות שלך הולכת ודועכת. היום להיות ליצן מטומטם זה כבר לגיטימי לגמרי, אין בעיה שתהיה פוליטיקאי וחבר כנסת ותהיה ליצן מגוחך ובוּר. בעצם, כדי להצדיק את הקיום שלו ולהבטיח את המשך הקריירה הפוליטית שלו, אורן חזן מייצר מציאות שבה ככל שאתה יותר מגוחך, זה מוסיף לך נקודות כפוליטיקאי".

אורן חזן עושה סלפי עם טראמפ. צילום מסךאורן חזן עושה סלפי עם טראמפ. צילום מסך


אבל גם אתה משתתף במשחק הזה
"אמנות מראש מצהירה על היותה פיקציה, אף אחד שבא לעשות סרט לא אומר 'זו המציאות'. לא, זה סרט שבו אני נותן ביטוי לעצמי באמצעים קולנועיים. לכן כל השיח על 'פוקסטרוט' ואחריות ציבורית כזו או אחרת הוא לא לגיטימי בעיניי".

כזכור, הסרט "פוקסטרוט" עורר סערה בשבועות האחרונים, לאחר ששרת התרבות מירי רגב יצאה נגדו וטענה כי הוא "מוציא את דיבת הארץ רעה", בעקבות סצינה שבה נראה טיוח של הרג ברשלנות על ידי חיילים.

"זכותו של במאי בעולם משוחרר ודמוקרטי לתת ביטוי לעצמו, וכל דרך שאתה תבין יצירה היא לגמרי בעיני המתבונן", אומר גולן. "פוליטיקאית תבין משהו אחד, וילד בן 7 שיראה את הסרט יראה משהו אחר, ובחורה שבדיוק התאהבה תבין מזה משהו על האהבה. תראה סרט בגילים שונים ותבין אותו אחרת, אבל הסרט עצמו הוא אותו סרט. כשאתה בא לסרט אתה מסכים לצפות בשקר, אתה מסכים לצרוך מניפולציה ולא את המציאות. אז עכשיו באים ואומרים 'הלו, הלו, הלו, לא הסכמנו לזה שיהיו מניפולציות', אבל זו היתממות והתחסדות, סרט זה שקר. למה שתחשוב שסרט זה ישראל?".

"פוקסטרוט". גיורא ביח, יח"צ "פוקסטרוט". גיורא ביח, יח"צ


אין למישהו שמתווך אותנו לחו"ל איזושהי אחריות על הצגת נרטיב?
"השאלה שאתה שואל אותי היא לא לגיטימית. חופש האמנות וחופש הביטוי הוא זכות בסיסית. באמריקה, חופש הביטוי הוא התיקון הראשון בחוקה, לפני הכל, וישראל על אחת כמה וכמה, שהלגיטימיות שלה היא שזו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. זה כמו ששיחקתי ב'האי' את מקס הרע, ועד היום, 12 שנה אחרי, באים אלי ילדים ואומרים לי, 'למה חטפת את ג'יני?!', כשילד אומר את זה אתה אומר 'אוקיי, זה ילד בן 9', אבל כשמבוגר אומר את זה אתה אומר 'סליחה, אתה בן אדם מבוגר, תעשה את ההפרדה'. השיח הזה, רובו מאוד רדוד ופופוליסטי, ואף אחד בתוך הוויכוח הזה לא רוצה לחיות במקום שבו אומרים לקולנוענים מה להגיד".

מירי רגב טוענת משהו קצת שונה. זה לא עניין של להגיד לבמאים מה לעשות, זו טענה שהמדינה לא צריכה לממן את זה.
"זו קצת טענה שונה, אבל רק קצת. ועוד קלישאה: אל תאמין לטלוויזיה, אל תאמין לקולנוע, אל תאמין לפוליטיקאים. אף פעם. זה מה שהיא אומרת, אבל לא מעניין אותה בכלל קולנוע, מה שמעניין אותה זה לקדם את עצמה בתוך מרכז הליכוד, ואז היא תגיד כל דבר, ותעשה כל מניפולציה שתקדם את המטרה שלה. אז מה שהיא אומרת זה שקר, וכל מי שמאמין לה תמים".

מירי רגב בפרסי אופיר. צילום: אבשלום ששוני מירי רגב בפרסי אופיר. צילום: אבשלום ששוני


התבטאת לא פעם בעניינים פוליטיים. מה דעתך על כך שאמנים אחרים חוששים להגיד את הדעות שלהם?
"בעיניי זה מאוד חשוב שאמנים יביעו את דעתם וירגישו חופשי להביע את דעתם. מצד שני, אני מאוד מבין את הפחד. התפתחה פה תרבות מאוד אלימה, אנשים מרשים לעצמם להיות אלימים כלפי אנשים שלא חושבים כמוהם. אני אף פעם לא נכוויתי מזה שהבעתי את הרעיונות שלי, זה המון כלבים שנובחים ולא עושים שום דבר בסוף".

שימוש ציני בחיים

אם יש משהו שגולן בשום פנים ואופן לא היה עושה, גם לא כדי לקדם אג'נדות ודעות שהוא מאמין בהן, הוא להשתתף בתוכנית ריאליטי. "אני לא חשוב שזה מקום טוב לשחקנים להיות בו, כי זה מרדד את היכולות שלהם", הוא מסביר. "כדי לתת ביצוע משחקי טוב אתה צריך להתכונן, להתאמן, לשנן, לעשות המון עבודה מקדימה. בדיוק הפוך מריאליטי, שזה 'בוא, תדליק, תראה מה יש עכשיו'. זו תהיה טעות איומה, טעות מקצועית, זה כמו שפרוקטולוג ילך לפתוח את הביוב. אם אתה שואל על פוליטיקה, אתה יכול רק להעביר רעיונות רדודים בריאליטי, או להעביר אותם באופן שטחי. לא המציאו ריאליטי כדי לעשות שינוי חברתי, וריאליטי לא עושה שינוי חברתי. הדבר היחיד שריאליטי עושה זה להכניס כסף לאנשים שהפיקו אותו".

ישי גולן. צילום: ניר קידר ישי גולן. צילום: ניר קידר


בזכות טל גלבוע למשל, הרבה אנשים נחשפו לנושא הטבעונות.
"אני חושב שזה הפוך: טבעונות נהייתה אופנה, אז אמרו 'טוב, חייבים להביא איזה טבעוני לריאליטי שלנו, ועוד יותר טוב, נייצר עכשיו ויכוח בין הטבעונית לבין הקרניבור והרייטינג שלנו יעלה'. הריאליטי פשוט עושה שימוש ציני באוויר חם שיכול להרים את הרייטינג שלו למעלה. בכלל, השם 'ריאליטי' הוא האירוניה הכי גדולה שיש, אין שום דבר Real בריאליטי, חייבים לזכור את זה. הדיון הזה על טבעונות שאתה מתאר, זה דיון שהזכיין מייצר אותו כי הוא יודע שזה יעניין אותך, ושאתה תחזור לצפות בפרק הבא כי אתה כבר נשאבת לתוך הדיון הזה ואולי אפילו נהיית טבעוני. תראה איזה שימוש ציני הם עשו בחיים שלך עצמם, רק כדי לעשות עוד כסף".

וירטואוז המלנכוליה

בסרט "אנטנה", שמוצג בימים אלו בקולנוע, משחק גולן את אחיהם של מיכאל אלוני ומיקי ליאון. השלושה הם בנים לאב ניצול שואה, אלכס פלג, ולאם, הגברת הראשונה של התיאטרון, גילה אלמגור. שכן של האבא בבניין שם אנטנה סלולרית על הגג, והאבא ניצול השואה שמעולם לא דיבר על מה שעבר, מתחיל להרגיש את הקרינה של האנטנה הזו בעצמותיו. את כל זעמו הוא מוציא על האנטנה ועל השכן, ואף מאיים לרצוח אותו. המשפחה, כמובן, היא זו שצריכה להתמודד עם האבא הזה.



"האח גדול מנסה לתקוף את הדבר הזה באופן פרגמטי", מספר גולן. "יש את הבן הקטן שהוא סטלן שיש לו חברה מגרמניה אבל הוא מפחד לגלות את זה לאבא שהוא ניצול שואה, והוא גם בורח מכל אחריות ומבטא את כל הצדדים משלוחי הרסן, ויש את הבן שלישי, שזה אני, שסופג את כל הצער והעצב מהאבא - פרופסור לספרות במשבר, גרוש, ובעצם הוא הכי קרוב לאבא".

"יש בי שני שחקנים - השחקן דובר העברית והשחקן דובר האנגלית. באנגלית אני בן אדם מלא אנרגיה ומלא חיים, סקרן, פעלתן ומצחיק. בעברית, בסדרות כמו 'חטופים', 'כפולים' ו'אנטנה', אני מקבל דמויות שהן יותר בצד המלנכולי של הספקטרום. ב'אנטנה' אני משחק בן אדם עם נטייה דיכאונית, וזה מסוג התפקידים שאני מרגיש מאוד בטוח בהם. אם יש נגר שמרגיש יותר טוב עם הפטיש מאשר עם המסור, אז ארגז הכלים של השחקן הוא מין טווח רגשות כזה, ובתוך העולם המלנכולי אני מאסטר. אני וירטואוז המלנכוליה".

ישי גולן. צילום: ניר קידר ישי גולן. צילום: ניר קידר


להבדיל מנגר שעובד עם כלים פיזיים, אתה עובד עם המציאות. איפה המקום המלנכולי נוגע בך?
"הסרט דיבר אלי כי זה בן אדם באמצע שנות ה־40 שלו ששואל את עצמו שאלות מאוד עמוקות לגבי המקצוע שהוא בחר, לגבי היכולת שלו לממש את עצמו והאם הוא הצליח או לא. אלה דברים שאני מאוד יכול להזדהות איתם, על אף שהביטוי שלהם בחיים שלנו הוא מאוד שונה. הוא מרצה לספרות שההצלחה שלו כסופר היא בינונית, והוא מסתכל מסביב על איזה סטודנטית צעירה שלו שפתאום כתבה ספר מבריק. יש פה איזה הרהור לגבי יצירה ואמנות, ואלה הרהורים שאני מתחבר אליהם גם אם הם לא אחד לאחד החיים".

"תמיד מבלבלים את עבודת השחקן עם המציאות. זה שאני עובד על תפקיד מלנכולי, זה לא אומר שאני עכשיו מלנכולי. יש חדווה אדירה לשחקן אדם מלנכולי. זה בדיוק כמו נגר שפתאום מצא איזה גזע עץ, שהוא בדיוק במרקם שהוא אוהב, ויש לו עם מה לעבוד ויש בשר. כשצילמנו את 'חטופים', הימים שצילמנו את השבי היו הימים הכי שמחים והכי בעלי חדווה יצירתית מכל התהליך הזה שצילמנו. כי ברור שהרבה יותר מגניב לצלם את זה שאתה שותת דם ומענים אותך מאשר לצלם דיאלוג של 'אתה לא אוהב אותי, אתה כן אוהב אותי'".



"הדנ"א שלי הוא נקודת המוצא של כל תפקיד שאני אעשה, אז כנראה שבדנ"א שלי יש דברים שקשורים לכל התפקידים האלו שאני מקבל. אבל זה הרבה מעבר לזה שאתה מביא את עצמך. את כל החיים שלי הקדשתי לזה שברגע שהמצלמה תופעל אני אעשה את הטייק הכי טוב שאפשר לעשות, וזה הרבה מעבר לזה שאני בן אדם קצת מלנכולי או קצת שמח".

אתה משחק חוקר ספרות, ואחת הדרכים לחקור ספרות היא למצוא את נקודות ההשקה בין חיי האמן ליצירה שלו. האם יכול להיות שהעבר שלך הוא שמביא אותך בעברית לעשות את הדברים העצובים ובאנגלית דברים שמחים?
"אני שואל את עצמי את השאלה הזו הרבה. אני חושב שכן, יכול להיות שזה קשור לזה שאת הילדות שלי, השנים היותר תמימות וקסומות, העברתי באנגלית, ואת ההתבגרות, הגירושים של ההורים שלי, ואת כל החיים עברתי בעברית ובישראל. השפה התינוקית שלי היא אנגלית, וכשלמדתי תיאטרון באנגליה, והתחלתי לשחק באנגלית בפעם הראשונה, פתאום גיליתי להפתעתי איזה ערוץ יש לי בין האנגלית לעולם הרגשי שלי. זה משהו שלא צפיתי אותו".

ישי גולן. צילום: ניר קידר ישי גולן. צילום: ניר קידר


"בתקופה האחרונה הדברים משתנים, 'ויקי ואני' זה התפקיד הראשון שבו אני עושה קומדיה בעברית, וב'גרינהאוס אקדמי' אני עושה תפקיד רציני באנגלית. אני חושב שזה קשור לזה ששום דבר לא סטטי, החיים הם כל הזמן בתנועה והמקצוע הזה שנקרא משחק, אם אתה נעצר, אתה מת. אני שמח על זה שאני כל הזמן מגלה בעצמי, צדדים חדשים".

"שיחקתי המון שנים צעיר, במשך 15 שנה שיחקתי חיילים ושיחקתי בן להורים גרושים עד גיל 30 פלוס, ואז פתאום הייתי צריך לשחקן אבות, וזה היה חדש לי. ככל שהחיים מציבים אותנו בפני מציאות משתנה, כך גם המציאות שלך כשחקן משתנה, אתה צריך ללמוד לשחק אבות. אני רק יכול להיות שמח שזה מה שקורה. כנראה אני עושה משהו נכון, וזה קשור לזה שאני לא מקבע איזה אמת אחת ל'מה זה לשחק' או 'איזה מין שחקן אני', זה דבר שכל הזמן משתנה. ולכן, באותה מידה אתה יכול לשכוח את כל מה שאמרתי. הכל משתנה".