תוכנית הדוקו החדשה של התאגיד, לקחה את טקס המעבר שעובר כמעט כל צעיר וצעירה ישראליים, הטיול אחרי צבא, והצליחה להאיר אותו מזווית רעננה.

אילו אסוציאציות עוברות לנו בראש למשמע המילה ''הודו''? לכלוך, צפיפות, מרחק גדול מנקודה א' לנקודה ב', סמים, מסיבות, חופים, מקדשים ומדיטציה, שאנטי, "סאב קוץ' מילגה" ופרות קדושות שמסתובבות חופשי ברחובות.

אז כנראה שאת רוב הדברים האלו נמצא בסדרה החדשה ''טיול אחרי צבא'', אבל נגלה את הודו דרך העיניים המעט בוגרות יותר של התרמילאים שלנו. כי מיד בהתחלת כל פרק, מציגה לנו התוכנית מעין ''תעודת זהות'' קצרה של פבלו רוזנברג וגל תורן שמה שחשוב בה הוא ציון הגיל (52 ו 42 בהתאמה). אלו לא הילדים שגמרו צבא והסתלקו למזרח. ציון הגיל בא לרמז שאנחנו הולכים להסתכל על היבשת הגדולה הזו בעיניים של מי שכבר הקימו משפחות, חוו משברים והצלחות בחיים, ובאו לעשות ''תיקון'' מאוחר לטיול שלא הספיקו לעשות בגיל ההוא. עכשיו, עם בנדנות על הראש ואולי גם התחלה של כרס, הם הולכים באותו מסלול שצעירים שלנו עוברים שם בכל שנה.

"טיול אחרי צבא", פבלו רוזנברג וגל תורן, באדיבות כאן 11. "טיול אחרי צבא", פבלו רוזנברג וגל תורן, באדיבות כאן 11.

ניסיון כנה ואמיתי להבין את התרבות במונחיה שלה
ההלם הגדול הראשון של פבלו וגל מחשיפה לתרבות המסורתית והעתיקה של הודו היא בטקס שריפת גופות על נהר הגנגס של וראנסי. השניים יודעים שוראנסי היא תחנת חובה בחלק התרבותי של המסע, אבל שום דבר לא מכין אותם לשוק התרבותי שהם חווים כשהם נחשפים לעוני הקשה, ואחר כך למסורת החיה והשונה כל כך, שפועמת על גדות הנהר.

הם מגיעים לטקס שריפת גופות, ואחרי שהם נושמים לראשונה ריח של גופות אדם, הם ניגשים אל הכוהן האחראי על הטקס ופותחים בשיחה. הם מבינים שהמוות בגיל זקנה, לא נתפס כטרגדיה בתרבות ההינדית. הגוף יעלה באש, המשפחה מתנתקת מהמת וזורקת את עצמותיו שנותרו אל הנהר. הכהן מסביר שלאחר הניתוק מן הגוף הנפש משוחררת אל הנירוונה. וזה הרי, כל כך שונה מהתרבות שלנו. הצופה מרגיש שיש ניסיון של התחברות ופענוח של התרבות, ולא הסתכלות שטחית מבחוץ על טקסים אקזוטיים. מכאן והלאה התחושה הזו תמשיך ללוות את הסדרה לכל פרקיה.

"טיול אחרי צבא", פבלו רוזנברג וגל תורן, באדיבות כאן 11. "טיול אחרי צבא", פבלו רוזנברג וגל תורן, באדיבות כאן 11.

עדיין באותו מקום אבל בערב, הזוג מבלה את הלילה בטקס פוג'ה הינדי מסורתי שנערך על גדת הנהר. פוג'ה היא הטקס הבסיסי, שיכול להיות ציבורי או פרטי, בכל מקום אפשרי. הדת ההודית ההינדית היא דת עתיקה של אלפי שנים ששמרה על רציפות כמעט ראשונית, שבה כוהנים מתפקדים באותו אופן כמו שתיפקדו לפני אלפי שנים, ורק הקורבנות הוחלפו במנחות של פירות או צמחים עם הזמן.

הטקסים ויזואליים ומרשימים, מלווים במוזיקה, והתוצאה היא חוויה דתית חושנית ומקיפה, שקשה להישאר אליה אדישים. המאמין ההודי הרגיל אינו מקבל אותה דרך תיווך אינסופי של טקסטים ופרשנותם, כמו ביהדות, (למרות שגם אלו קיימים בהודו) אלא חווה טקסיות כמעט ראשונית ועתיקה, שעוטפת אותו ויזואלית, מוסיקלית ורגשית. טקס הפוג'ה לאל שיווה נערך באוויר הפתוח על גדות הגנגס, ופבלו וגל מנסים להתחבר למרות המתקפה הקבועה של יתושים או ברחשים מכל עבר. פבלו לא משתגע על טקסים, אבל גל הצליח להרגיש באקסטאזה החזקה שיש במקום. בתור מוזיקאים, היה להם גם מה להגיד על המקצבים.

אנושי או אמוני – סוד הקסם של המקדש באמריצר
הטיול ממשיך. בפרק הרביעי, הם מגיעים לתחנת החובה, המקדש המוזהב של הסיקים באמריצר. פבלו מגלה את האופי הדרום אמריקאי שלו כל הזמן. ההתלהבות שלו לחוות כל דבר, לא מפסיקה לרגע. כשהמלווה הסיקי מודיע ש"Now we go to the holly kitchen" במבטא הודי כבד, פבלו משתגע מגודל הסירים ומתכנן קפיצת ראש אומנותית אל תוכם.

הם מתנדבים לערבב את סירי הדאל עם העדשים, לאפות צ'אפטי, ולחלק מזון למגשים הריקים של אלפי המבקרים (50,000 איש ביום) במקום הקדוש. הם מקבלים שיעור בצניעות, נתינה, גמילות חסדים. אבל בקנה מידה הודי. אם לא היו אנשי צוות בהפקה, יש מצב שפבלו היה נשאר שם כי לא היה מי שיגרור אותו החוצה. גם הכרובית האורגנית לא זכתה להתעניינות כזאת מזמן.

השניים מתיישבים לאכול, והדיאלוג הפשוט שמתנהל בין השניים הולך כך: פבלו, "כשנכנסנו למתחם האולטרה אנושי הזה... עם המון נתינה, הבנתי למה המקום הזה קדוש". גל עונה לו, "אתה פשוט מה שעושה עלייך רושם זה הגודל. והם מה שעושה עליהם רושם, זה אמונה". אחרי שעשו הכול כדי להתחבר ולהבין את המהות של המקום הזה, ולא כתיירים, שבעים אך מרוצים - הם ממשיכים.

"טיול אחרי צבא", פבלו רוזנברג וגל תורן, באדיבות כאן 11"טיול אחרי צבא", פבלו רוזנברג וגל תורן, באדיבות כאן 11

מקלפים את החיצוניות ומגלים משהו מהמציאות החברתית
בפרק חמישי, הם מחליטים להתרחק קצת מהמסלול הישראלי אז הם נוסעים לכפר המבודד סאלי. גל נשאר באוטו עם מיגרנה קשה. פאבלו מתקבל על ידי ההודית הצעירה מאדו שמספרת לו חייה. היא נכלאה בעבר על ידי אבי המשפחה. לאחר מכן נישאה לגבר הודי, שגם אנס אותה. לאחר מספר ימים הוא גם ברח והשאיר אותה לבד. הוא התחתן איתה בשביל הנדוניה. יש תופעה מזעזעת כזו בהודו, של גברים שבורחים עם הנדוניה. הסיפור שלה קשה. היא מספרת אותו באומץ.

היא גם מציינת לטובה את הישראלים והישראליות. היא למדה מהם לעמוד על שלה, ושצריך לשאוף לשוויון בין המינים. היא רוצה לתת עתיד טוב יותר לילדה שלה. הסיפור שלה כמעט בלתי נתפס לאוזניים מערביות. מאדו מלמדת פרק על הודו האמיתית, מאחורי האקזוטיקה התיירותית והרפתקאות השאנטי של הישראלים.

האם התרמילאים הצעירים מגרדים את השכבה הזו בטיול? האם הם רוצים לגלות את הודו מהסוג הזה? מאדו מפרגנת לישראלים שיצא לה להכיר. זה יפה מאוד. אבל אנחנו יודעים שיש גם הרבה כאלו שנוסעים רק בשביל להתפרק רחוק מהבית.

בינתיים גל יצא מהאוטו, ומצטרף אל השניים. הוא מקבל טיפול איורוודה מסורתי למיגרנה. מאדו שולפת חמאת בקר ומעסה את ראשו. גל אומר, "גם כשזה נעים זה מגעיל". איך זה יכול להיות אתם שואלים? אז בהודו אומרים "סאב קוץ' מילגה" (הכול אפשרי).

"טיול אחרי צבא", פבלו רוזנברג וגל תורן, באדיבות כאן 11. "טיול אחרי צבא", פבלו רוזנברג וגל תורן, באדיבות כאן 11.

נקודת מבט בוגרת ומפתיעה על הישראלים


אז נחזור ל''שביל החומוס''. הם מגיעים לפושקר. עיר המקדשים הזו, היא מקום חביב במיוחד על ישראלים. הם פוגשים שם את דין. חייל משוחרר בן 23, לוחם לשעבר בצוק איתן. הוא פוגש אנשים ביבשת הזו, שמעולם לא דיברו עם חייל, ויכול לספר להם את נקודת המבט שלו. פבלו חושב שהוא שגריר של רצון טוב. עד כאן הכול עונה למערכת ציפיות רגילה שלנו מלוחם לשעבר בטיול כזה.

אבל כמו ברגעים קודמים במסע, מתפתחת בשיחה תובנה מפתיעה ופחות קלישאתית. דין מתגלה כמתבונן חד ראייה ובוגר, שלא מתבייש לחשוף את מה שהוא רואה לגבי ההתנהגות של התרמילאים הצעירים בהודו. במילים שלו, "אנחנו נוטים כישראלים להשתחרר אחרי צבא ולהגיע להודו... ולהיות השייח של המקום... זה להיות העליון. אני אגיד לך יותר מזה, החוויה הצבאית מפגישה אותך עם החוויה של לפעמים אתה מעל ולפעמים אתה מתחת. אנשים שמגיעים לפה, לפעמים משתכרים  מהכוח פשוט. הם יכולים למלוך. אתה יושב במסעדה עם ישראלים... רואה חברה בני 21 שמילצרו את דרכם להודו... אף אחד מהם לא עשה קריירת הייטק... יושבים במסעדה ומדברים אל המלצר בצורה שבחיים לא היו רוצים שידברו אליהם ככה".



הדו-שיח הזה מגיע למסקנה ביקורתית ש "אתה הברון. ה-25 שקל לשעה שאתה עושה, פתאום זה סכום... עבד-ילד כי ימלוך". אולי העובדה שדין הוא תרמילאי ותיק, 9 חודשים בהודו, נתנה לו את הפרספקטיבה העמוקה יותר על הישראלים שמסביב. אולי דין פשוט בוגר יותר, והוא היה רואה את זה גם אחרי חודשיים. בכל מקרה, זה עוד רגע של כנות אמיתית בתוכנית, שהופך אותה למשכנעת וגם קוסמת.

פבלו וגל הולכים לכל מקום ומסתכלים בגובה העיניים. הם מחפשים את המגע הישיר ואת התובנה של החיים מעבר למופעים החיצוניים שלה. הם מחפשים את הודו שמאחורי הקלישאות. הם מוצאים פרות, לכלוך, צפיפות ומקדשים מהממים. אבל לפעמים הם גם מצליחים להציץ למציאות שנותרת עלומה ונסתרת לחלוטין מעיניו של התייר. גם התרמילאים הישראלים יכולים למצוא את עצמם בסדרה הזו. הם יכולים למצוא את הדמות של המשוחרר הטרי שלא שם זין, אבל גם את המטייל שבא להתבונן וללמוד. גם אני, בערך באותו הגיל של גל, רוצה לעשות את הטיול אחרי צבא שלי. כמו שאומרים, סאב קוץ' מילגה.

"טיול אחרי צבא" מידי יום א' בשעה 21:00, בערוץ 'כאן 11' ובדיגיטל