לפני כמה חודשים, ליד בית קפה ברחוב לינקולן בתל אביב, דפק לי טיפוס מוזנח למראה על זגוגית חלון הרכב וביקש נדבה. זיהיתי אותו מיד. זה היה גילי ארגוב. לא פתחתי את החלון. הוא נראה בריא להרגיז, בהחלט אחד שיכול להשיג לעצמו כמה שעות עבודה ביום במקום להיטפל לזרים ולהבהיל אותם. וממילא, חשבתי, נקרא עליו איזו כתבה בגיליון חגיגי קרוב בעוד שבוע, או חודשיים, שזהו זה, הוא פתח (עוד) דף חדש, הוא בגמילה, הוא מקליט שיר וכו' וכו'.

ככה בדיוק, אגב, קרה אחרי פחות משבועיים. חג, דף חדש, גמילה וכו' וכו'. לא שעיני צרה, חס וחלילה. שיתנקה, שייגמל, שיקליט, שיהיה בריא ויזכה לחתן נכדים. רק שלא יצפה ממני להזדרז לדוכן העיתונים הקרוב כל אימת שהוא מבצע את הפליק פלאק הזה מחדש. גילי, זהר, הצעירה שנאנסה, ההתאבדות בתא המעצר - קראתי, שמעתי, צפיתי וקצת עייפתי מסיפורי משפחת ארגוב.

ככה שקשה להתעלף מראש מהידיעה שאוטוטו מתחיל עוד סיבוב על זהר ארגוב - הפעם לא פחות מסדרה בת שלושה פרקים. ואנא לא לחשוד בי בחוסר אהדה למוזיקה שנקראת כיום "ים תיכונית". הנה עוד סיפור קצר, אחרון לאייטם זה: לפני כך וכך שנים הוזמנתי למסיבת יום הולדת של חבר במועדון שלא הכרתי בנחלת בנימין, "פרסקו" היה שמו. הגעתי, פתחתי את דלת הכניסה והוכיתי בתדהמה. ענן עשן הסתער עלי מחלל קטן ודחוס. מוזיקה מזרחית שאגה בקולי קולות. נפשי הפולנייה זעקה: ברח, נוס על נפשך, אדם. אבל זה יום הולדת, ובלית ברירה נשארתי.


כדי להעביר איכשהו את הזמן התחלתי להטביע את צערי באלכוהול. אחרי זמן הבחנתי בתופעה מוזרה: אני שמח. ולא שמחה כזו שאני מכיר. שמחה פולנית היא שמחה לאיד. שמחה "ים תיכונית" היא כזו שלגוף ולנשמה יש רצון משלהם לזוז ולענטז. וכך אכן עשיתי. באותו לילה נפתח הרומן הארוך שלי בן עשרות שנים עם המוזיקה המזרחית.

זוהר ארגוב. ארכיון,אילן שאול זוהר ארגוב. ארכיון,אילן שאול


בכיפה שלטו אז אביהו מדינה ודקלון וחופני. והיו הצעירים (דאז) שהחלו להיכנס, איציק קלה, ישי לוי ועופר לוי ויואב יצחק ואלי לוזון ושלומי שבת. והיה זהר. אומרים לי כבר הרבה שנים שהיה הגדול מכולם. שלא היה כמוהו. אין לי האוזן והידע ושאר כלים מוזיקליים לשים את הפלומבה על הקביעה הזו. אני יכול לומר שהשתגעתי עליו כמו שהשתגעתי על כל השמות שהזכרתי בתחילת הפסקה. המוות שלו בגיל 32 בתא המעצר בוודאי הוסיף להילה שאפפה אותו בחייו.

אלא שבשנים שחלפו מאז, אלף סיפורי זהר התחילו להטריד. איכשהו היטשטש זיכרון העובדות: שהיה בעל בוגדני ואנס ונרקומן ובעל התנהגות גסה. זהר הפך לקוביית סוכר, לזמיר שקולו נדם. ומלבד זאת, כמה מנות זהר יכול לקבל אדם בגלגול חיים אחד? חמש כתבות? 20? ועוד כך וכך סרטי תעודה? ופיצ'ר אחד? כמה?

קשה לבוא בטענה לצופה חשדן שעשוי לטעון באוזני עצמו, "שוב זהר?". גם הפעם יבטיחו שיספרו לי את הסיפור האמיתי והמלא על זהר כפי שלא סופר עד עתה? ועוד בסדרה? לא פחות משלושה פרקים?

"זהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש". באדיבות ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון, מאוסף במחנה, הוט 8 "זהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש". באדיבות ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון, מאוסף במחנה, הוט 8


שלושה פרקים נותנים זמן להתעכב. הנה כמה פרטים שלמדתי כבר בפרק הראשון: למשפחת עורקבי (זהר שינה את שם משפחתו לארגוב) יש קלאסה. גם לאחים שישבו בבית הסוהר יש קסם. יש הדר. בטח שלאחות אביגיל. העברית שלהם היא קונצרט.

לא יודע מה הסיכויים של ילד שאבא שלו חוזר הביתה שיכור מדי יום ומפרק את אמא שלו במכות. אולי מהרגעים האפלים האלה נולדה המוטיבציה העצומה של זהר ארגוב לטפס למעלה משיכון המזרח, מדוכני הקסטות, מישראל השנייה, אל משאת הנפש - רשת ב'. אולי שם הפסיק זהר ארגוב לחייך.

שימו לב: הוא צוחק כשאין ברירה אבל העיניים נותרות קבועות והחיוך נושר מהפנים בשנייה הראשונה שאפשר. זהר עצור, חסר רגש, זהר קפוא, הוא שר על הפרח בגנו באותה הבעה שהיה שר על פיגום חלוד בעיסת בטון. האם כל אלה שווים שלושה פרקים של סדרה נוספת על זהר ארגוב? יחליט כל צופה בעצמו. הרי קרו כבר כמה דברים נוספים כאן בארץ מאז זהר ארגוב, לא?