מפה לשם, יונתן ברק חורך את הבמות כבר 18 שנה. כן, אנחנו מבטיחים שבדקנו את המספר שוב ושוב. גם אני לא האמנתי שהסטנדאפיסט עם הבייבי פייס אוטוטו סוגר שני עשורים של פאנצ'ים. אז אחרי שטבע את המונח "סכינתיפאדה" וסחף את המדינה עם סיפורים על אמא גזענית, אחות צמחונית, אבא ארגנטינאי וסבתא עם ויברטור, הוא חוזר עם המופע הרביעי שלו, "נסיך היהודים", שבו הוא מדבר על הניסיונות להפסיק לעשן, איך זה להיות מודל חיקוי לילדים כשאתה בעצמך מרגיש כמו ילד, זוגיות, שקרים, טראומות ילדות וסטנדרטים כפולים.
"השם 'נסיך היהודים' התחיל בתוכנית 'מחוץ לחוק'", הוא מספר. "היו לי הרבה כינויים שהדבקתי לעצמי, כמו 'אשכנזי יפה תואר' ו'מר קומדי סנטרל', כי שיחקתי דמות של מישהו שמאוהב בעצמו. כשעלה הכינוי 'נסיך היהודים', הקהל התחיל לפנות אלי ברחוב. הייתי מקבל מכתבים שבהם כתבו לי: 'נסיך היהודים שלום רב, אנו נתיניך הכנועים'. משם התחלתי ללכת עם זה, לפנות אליהם כמו נסיך. גם הפוסטר של המופע הוא ציור שמן שלי לבוש כמו נסיך. זה ממש קטע. אנשים גם שאלו אותי אם אני רוצה ללכת לפוליטיקה. אמרתי להם שאני לא רוצה להיות מלך שעובד קשה, ומעדיף להיות נסיך שצריך רק להיראות טוב ולא לעשות פדיחות".
גם פוליטיקאים חוטפים ממך?
"מערכונים על פוליטיקאים הם בני חלוף. לאלי ומריאנו היה מערכון מצחיק על יאיר לפיד כשר האוצר, אז זה לא רעיון טוב לכוון את ההומור לפוליטיקאים, כי הבדיחות ילכו לאיבוד. אני מעדיף להסתכל בדברים גדולים: פוליטיקאים תמיד יהיו מושחתים, רודפי כוח ותאבי בצע, ולא צריך לרדוף אחרי מישהו מסוים".
מה היה קורה איתך אם לא היית סטנדאפיסט?
"ברמת הפנטזיה, אני יכול לדמיין אותי עושה משהו אחר באותה גזרה. למשל סופר או מחזאי".
שכחת שחקן. שיחקת בעבר בכמה סדרות טלוויזיה.
"להיות שחקן זה אחד הדברים השנואים עלי בעולם, כי זה לעבוד מול מישהו שרוצה שילכו לפי החזון שלו, ואני לא אוהב להיות מוציא לפועל של חזונות של אחרים. אני רוצה להוציא לפועל את החזונות שלי. בסטנדאפ אני התסריטאי, הבמאי, השחקן, מעצב הפסקול והתאורה, ואם אני רוצה אהיה גם הכרטיסן שקורע כרטיסים בכניסה. יש לי כוח בלתי מוגבל, יותר מאשר של שחקן במחזה".
היום נראה שהמסלול הטבעי של קומיקאי הוא מהבמה לאחת מתוכניות הבידור בטלוויזיה.
"גם אני מצאתי את עצמי בטלוויזיה. הייתי ב'משחק מכור' ובתוכנית של יאיר לפיד. זה היה לפני האינטרנט ופייסבוק. היום יש אינסוף ערוצים".
זה יותר קל או יותר קשה לקומיקאים מתחילים?
"הרבה יותר קל, כי אם יאיר לפיד היה מחליף סטנדאפיסט אחת לשלוש שנים, כל הקולגות שהיו נמצאים בתחום לא מקבלים את ההזדמנות שיש להם היום. היום כל אחד עובד ומגיע לקהלים שלו. פעם היה מועדון אחד, ואם לא היית מופיע בו, לא היית מופיע בשום מקום. כיום יש שלושה. התחום גדל והתפתח בצורה משמעותית".
בתחילת הדרך, הז'אנר היה נחשב מחתרתי. כיום זה מיינסטרים.
"כשהתחלתי, אנשים לא ידעו מה זה ולמה לצפות. אני זוכר שב־2001 הביאו אותי להופיע בעדלאידע בעפולה. מה הקטע של להיות סטנדאפיסט על במה נוסעת? אבל ב־2001 לא ידעו מה זה. זה היה תחום אמנות חדש לגמרי. התחום התעצב איך שעיצבנו אותו".
מצליחים להתפרנס מהתחום?
"קומדיה היא המקצוע הכי רווחי מכל האמנויות. אין הוצאות, אתה לא צריך לשלם לאף אחד עבור כתיבה, הלבשה או תפאורה. ירמי קפלן אמר לי פעם שכל הרוקרים חיים תחת עול של הוצאות עצומות, והסטנדאפיסטים הם הרוקרים האמיתיים. הם לא עושים כלום עד הרגע שמופיעים".
אתה לא עושה כלום?
"אני עובד קשה כדי שזה ייראה כך. בהרבה מובנים זה כמו קוסמות: צריך לשכנע אנשים בסוג של משהו שהוא זיוף. זו היכולת של הקהל להשהות את חוסר האמונה שלו לצורך המציאות. סטנד־אפ עובד על אותו עיקרון: את יודעת שמה שאני אומר, נאמר בצורה מסוימת כדי להוציא ממך תגובה, ואם אני יכול לגרום לך להאמין שהכל ספונטני, זה הטריק. אם אתה עושה את זה, קנית את הקהל".
אתה כבר יודע מה יעבוד.
"בוודאי. זה ברמה מתמטית".
מי הקהל שלך?
"בשנים הראשונות זה היה קהל יחסית מבוגר יותר, מפני שרוב התכנים שעשיתי היו אקטואליים. נתפסתי כסטיריקן כזה, אולי כמו ליאור שליין, עוד ג'ינג'י קטן שעושה פוליטיקה. אבל אני עושה דברים אחרים, בעיקר סיפורים אישיים וזה פותח אותי לכל הקהלים. בשנים האחרונות, בזכות תוכניות כמו 'מחוץ לחוק' ו'יומני החופש הגדול', גיליתי שיש לי המון קהל צעיר, והתחלנו הופעות בלי הגבלת גיל".
הגבלת גיל?
"כן. עד אז הייתה הגבלה של 18 פלוס, כי לא רציתי לקחת צ'אנס שמישהו יצולק נפשית מההופעה. אני לא חוסך מעצמי ומהקהל, וחופש ביטוי חשוב לי כקומיקאי".
אתה חי במדינה שבה חופש הביטוי נמצא בסכנה.
"התפקיד שלנו הוא להילחם על זה, כמו שבשנות ה־60 אם היית מספר בדיחה גסה, היית יושב בכלא. צריך להילחם כל יום על חופש הביטוי. הוא לא ניתן במתנה".
אפשר לדבר על הכל, גם על הוויברטור של סבתא?
"אלו נושאים שאף אחד לא מדבר עליהם וצריך לדבר עליהם. אני לא מפחד לעשות את זה, כי אני נמצא בעמדה שבה אני קובע בעצמי על אילו תכנים אצחק ואילו חומרים אביא. אני לא דואג מצנזורה או משיקולי עריכה של תוכנית טלוויזיה".
איפה תהיה בעוד 18 שנה? על הבמה?
"סבתא רבתא שלי המשיכה לשחק עד גיל 85 בתיאטרון היידיש. ג'ורג' קרלין עשה סטנד־אפ עד יום מותו. לא רואה את עצמי מפסיק. זה הדבר היחיד שאני נהנה לעשות ועושה אותי מאושר".
יונתן ברק – "נסיך היהודים", 21 בדצמבר, חמישי, 21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב