מאז ההתפצלות לערוצים נפרדים, לערוץ 12 יש שיטה חדשה לקלקל לנו את הצפייה בטלוויזיה. באמצע תוכנית כלשהי, עולים לפתע ממעמקי התהום פרומואים ותמונות מתוכנית אחרת שתופסים חלק ניכר מהמסך והדמויות מהתוכנית העיקרית מתכווצות לחצי. לפעמים זה קורה דווקא בקטעים הכי מעניינים, ולפעמים בקטעים פחות משמעותיים.
ב"חתונה ממבט ראשון", דווקא בקטעי הנשיקות שלא נגמרות של אחווה וטל, שצוללים לתוך מי הבריכה חבוקים כמעט בתנועת בלט של "אגם הברבורים", כשאני מרגישה אי נוחות הולכת וגדלה מכול הקיטש הזה המיועד למצלמה, לא הופיעו כיתוביות ותמונות מתוכנית אחרת. האם הם באמת חושבים, שם בהפקה, שהתמונות המתקתקות האלה ישכנעו אותנו שטל ואחווה הם הזוג האולטימטיבי? הרי טל בעצמו אומר בשיחה שהוא קיים עם אחווה על הדירה שהם רוצים לקנות, שהמאני טיים הוא עכשיו אחרי שהתוכנית עומדת להסתיים ואין יותר מצלמות.
טל גם פולט שקיימת אפשרות שהכול קורה מהר מדי, ושלהתחייב לשנה מהיום לגור עם אחווה זה מלחיץ ומפחיד. לא בכדי מעירה לו אחווה כאשר הם בדרך לבלות סופ"ש רומנטי, שהוא מעדיף שהיא תסתכל על הכנרת היפה, במקום להתעסק בעתיד שלהם כזוג. אז מה באמת מסתתר מאחורי כל הסמוצ'ינג והנשיקות המצלצלות מלבד העובדה שהן מצטלמות טוב?
הזוג השני שמצטלם טוב ומוכר לנו קשר מוצלח עם פוטנציאל להמשכיות פורה, הם יעל וחיים. אמנם הם יותר אנמיים, גם ברגעים המלהיבים יותר, כמו הצלילה החווייתית לתוך מעמקי הים וקסמו ופלאיו, צלילה שהיא גם בעצם מטפורה לקפיצה האמיצה שעשו לתוך נישואים יוצאי דופן, אך אני מעדיפה את האנמיות הזאת על פני האובר סנטימנטליות והרומנטיקה של אחווה וטל.
חיים ויעל נראים לי הזוג הכי יציב מכול הזוגות, מנטלית ואינטלקטואלית. הם לא ממהרים לספק לנו דרמות מיותרות או שופכים בפנינו את רגשותיהם כדי שנוכל לקרוא אותם כמו ספר פתוח. שניהם גם יותר סתגלתנים, יעל יותר מחיים, כי לבלות שלוש שעות בדרכים כל יום לעבודה ובחזרה והכול למען האהבה, זה לא דבר של מה בכך.
אם בתחילת התוכנית לא ממש התחברתי אליהם בגלל שהם נמנעים מחשיפת יתר ולא ממש מאפשרים להתקרב, עכשיו אני יותר ויותר מוצאת איזשהו יופי בשלווה והשקט שהקשר ביניהם מקרין. הם לא אקסטרווגנטיים ולא מהמתלהבים, הם לא מוכרים לנו אשליות או יוצאים מעורם על מנת לשכנע אותנו שהם הזוג הכי מוצלח. הם מתנהלים בקצב שלהם, לאט אבל בטוח. וגם אם בסופו של התהליך הם יחליטו שהם נפרדים, זאת תהיה החלטה שקולה ורציונלית שלא תפיל אותנו מהכיסא.
הזוג השלישי בסדר ההיררכיה של הזוגות עם סיכוי כלשהו להצליח בזוגיותם, הם רלי ואלעד. הזוג שלא נתנו לו כל צ'אנס מתקרב יותר ויותר ומוצא שפה משותפת ונהנה אחד בחברתו של השני גם בתחום הרומנטי. הם, כמו מיקה ואלי, לא מפגינים קרבה פיזית ונמנעים מלשדר אותות של חושניות ומשיכה כמו טל ואחווה מול המצלמות, אך הרמזים הקטנים שביניהם כמו "בוא נסגור עכשיו את המצלמה", בהחלט משקפים מצב חדש של קשר גופני שלא היה קיים בהתחלה, כשיחסיהם היו קרים ומנוכרים. מבחינה טלוויזיונית או קולנועית, תמיד חשבתי שהרבה יותר רומנטי להשאיר לצופים מקום לדמיון ולכבות את המצלמה ברגעים האינטימיים של בני זוג.
אצל מיקה ואלי חלה תזוזה קטנה לטובה ביחסים. מיקה, שבדרך כלל מתהלכת עם הבעה נרגנת ומעט דכאונית, מתחילה להיפתח ולגלות הבנה ורגישות כלפי אלי. בארוחת הערב המשותפת במסעדת גורמה, אלי בוהה במנה שכרגע קיבל עם כל שפע הארץ, כולו דרוך ומתוח, כי אף אחד מהפרודוקטים על הצלחת לא נראה לו אטרקטיבי במיוחד, עד שלבסוף הוא מניח את המזלג בצד ומחליט כמו ילד קטן שהוא לא רוצה לאכול. אצל מיקה מתעורר הרגש האימהי והיא קוראת למלצר שיביא לבן זוגה מנה אחרת. פה חלה התפנית. אלי, מעודד מהאכפתיות של מיקה, אוכל בתיאבון את ערימת החסה שנערמה על צלחתו ומעתה ואילך הוא ירגיש חופשי ומשוחרר יותר בקרבתה.
נעשה פה צעד קטן, אבל בשביל אלי זה האור בקצה המנהרה. יחד עם זאת, הם עדיין יושבים מרוחקים זה מזה על הספה כאשר הם צופים בסרט מצויר שבו, באופן מקרי לחלוטין ולגמרי מתאים למצב העניינים ביניהם, כולם שרים לברנש המצויר שיאזור אומץ וינשק את אהובתו. האם אלי יעז ויתקרב למיקה כתוצאה מהאטיטיוד החדש שהיא אימצה, או יקבל רגליים קרות כאשר שוב ינשבו מכיוונה רוחות של הקוטב הצפוני הקפוא?