הנה מה שיש בשעשועון החדש: קיר גבוה עם יותר כסף, קהל שמבין רק פולנית, וצביקה הדר שבעצמו נראה משועמם. שעשועון שעושה אותך עצוב. במקרה הגעתי. לא התכוונתי. החלון היה פתוח, רוח פרצים נכנסה לחדר וגלגלה אותי בלי כוונה לאזור שידורים שאליו אני לא מעז להיכנס בשעות הפריים טיים. על המסך שודר "THE WALL", "שעשועון" חדש בהנחיית צביקה הדר. משפחה עם ילד חולה ניסתה להרוויח הרבה כסף בזמן קצר כדי שיהיה לה לתרופות.



באופן עקרוני אני מקפיד לא לצפות בתוכניות שמשודרות בשעה תשע. כמה פעמים ניסיתי להשתעשע מהן, אבל תמיד נכשלתי. תמיד יוצא שבמקום להשתעשע אני עוזב את התוכנית עצוב. חושב על דברים שליליים. למשל, על קרובים שהלכו לעולמם.






כשרמת הקושי ב"שעשועונים" עולה, איכשהו אני נזכר בקרקסי הפרעושים בימי הביניים, שם הפרעוש קופץ גבוה יותר, הגמד נורה רחוק יותר, והאישה עם הזקן... טוב, אני לא רוצה להגיד כאן מה היא עושה רחוק יותר עם ה... לא חשוב.



זה בעצם, כך הבנתי, מה שקורה, עם "THE WALL". הכל הוא יותר. הקיר שעליו מתגלגלים הכדורים גבוה יותר. הסכומים שאותם אפשר לקחת הביתה או להפסיד גבוהים יותר. השאלות דלות יותר. הקהל נראה לי מעט אפאטי, אבל אחר כך הבנתי שהתוכנית מצולמת, אולי מטעמי חיסכון, בפולין, והקהל הפולני לא מבין אף מילה מהנאמר על הבמה. וככזה, הוא בהחלט מתנהג בסבלנות ובנימוס. קהל ישראלי שהיה צופה בתוכנית שבה השפה המדוברת היא פולנית כבר מזמן היה עושה על האש ביציע או מתחיל ללכת מכות.



דווקא צביקה הדר הוא לא יותר. אף פעם לא הבנתי כאן על מה המהומה. טיפוס בימתי לא לכאן ולא לכאן. לא רע מדי, לא מוצלח מדי. לא צנונית ולא כובש לבבות. סתמיות מעורבת בתמצית חן.



אז מה יש לנו על הקיר החדש? הוא גבוה יותר, הקהל לא מבין כלום ויושב בצייתנות של כבשים, המגיש נראה משועמם - זה בהחלט ייקרא "שעשועון".



"THE WALL", ערוץ 13, 5.2



***



"צ'רלס מנסון: במוחו של מטורף"


מה יש לנו: אחת לכמה שבועות בממוצע משגר ערוץ ההיסטוריה לאוויר אוסף הבלים חדש. הוא מכנה אותו "סדרה", וזו מיועדת לפענח תעלומה היסטורית כלשהי. זה קרה עם היטלר, עם קנדי, ועכשיו עם צ'רלס מנסון. עשו לעצמכם טובה: אל תצפו בזה.



הנה המלצה: אל תצפו ב"צ'רלס מנסון: במוחו של מטורף". לא בחלק הראשון, לא בשני. אל תצפו גם, כפי שנכתב כאן בעבר, ב"לצוד את היטלר". גם על "רצח קנדי: המידע החדש" אפשר לדלג. שלוש הסדרות המיותרות הללו, אגב, משודרות בערוץ ההיסטוריה. ואם כבר בהצעות מועילות מדובר, דלגו על כל סדרות "החייזרים מן העבר", "ביגפוט", משולשים ורבי צלעות בכלל בשדות חיטה שבכל יום וכל שעה משודרת תוכנית בעניינם באחד מערוצי המדע. במקום זאת מומלץ לצופה החכם לקרוא ספר, להתוודע מחדש אל בני משפחתו, לשוחח, לצחוק, לתקשר. כמו שהיה נהוג פעם. ובוודאי לא לשחת זמן בצפייה ב"צ'רלס מנסון: במוחו של מטורף".



מנסון לא משתייך למיתולוגיה הישראלית. שרון טייט לא הייתה חברה בחבורת לול. רומן פולנסקי מוכר כאן יותר מפרשיות מין בעברו ולא משום שאשתו נרצחה כשהיא נושאת בבטנה, בחודש השמיני, את ילדם המשותף. הזעזוע הזה שנצרב בעוצמה בנפש האמריקאית איבד הרבה מכוחו עד שנחת בארץ הקודש. הטראומה מרוצחים סדרתיים שמדירה שינה מלילותיו של ג'ו סמית לא קיימת כאן. ארץ גדולה - רוצחים גדולים; ארץ קטנה - רוצחים קטנים. הנה סיבה אחת שעושה את מנסון לא לגמרי רלוונטי לצופה הישראלי.





הסיבה השנייה, ומרכזית יותר, היא שהסרט הוא מז'אנר הקשקוש המקושקש של מפיק שרוצה למכור קלטת לערוץ שיש לו טונות זמן אוויר פנוי. כבר נכתב כאן על הסוגה הירודה הזו: בדרך כלל החקירה מוזנקת לדרך בעקבות חומר סודי של ה–CIA שמשוחרר לפרסום אחרי עשרות שנים - כך על פי מפיקי הסדרה. החוקרים הם אנשי CIA לשעבר, מנוסים כמובן מכף רגל ועד ראש, שפעלו בשדות ההרג העסיסיים ביותר ברחבי הפלנטה - ולך תוכיח שלא. לצוות מצטרפים כמה אריות ים לשעבר תפוחי שרירים, וכולם ביחד נחושים לפצח את התעלומה, יוצאים לחקירה שתניב להם בסופו של דבר, כך הם מקווים, חוזה צילומים לעונה נוספת.



תוצאות החקירה מבטיחות, כמובן. אין להם ספק שהיטלר חמק מהבונקר בברלין וחי באורוגוואי עוד עשרות שנים, מחופש לרקדנית גוגו. ולי הארווי אוסוולד לא היה היורה היחיד בקנדי. היו שלושה וחצי יורים שאחד מהם צעק בסנסקריט "סרק סרק".



"צ'רלס מנסון: במוחו של מטורף" צועד באותו תלם במדויק. בתפקיד החומרים החדשים ששוחררו לפרסום משחקות 26 קלטות שיחה עם מנסון שנחשפות לראשונה ומתעדות שיחות טלפוניות שניהל עם הרוצח מטפל פסיכיאטרי. די, אגב, להעיף מבט אחד במטפל הפסיכיאטרי כדי להעלות את השאלה מי מטורלל יותר - הוא או מנסון.



את תפקיד איש ה–CIA בדימוס מגלם בלש בדימוס, דיטקטיב במשטרת לוס אנג'לס. לעזרתו מתגייס איזה עוזר חיוור וביחד הם מנסים לפענח אם מנסון ביצע מעשי רצח נוספים מעבר לאלה שעליהם נשפט. ביחד יוצאים רובינזון קרוזו של הבילוש וששת שלו לשטחי הרציחות 40 שנה אחרי, מתקדמים מהיקש לוגי להיקש הלוגי הבא ביכולת של כיתה ג' במשמרות הזה"ב המקומיים, ובסוף, שאותו כבר לא ראיתי, כי כשל כוח הסבל שלי, בוודאי יגיעו למסקנה שיש - או אין - נרצחים נוספים, וראוי להמשיך את הצילומים לעונה נוספת.



יסלח לי הקורא שלא ראיתי את הסדרה עד הסוף: אומרים שהש"י משחרר חומר על רצח ארלוזורוב וממש בא לי לקחת את המכרז ולמכור לערוץ ההיסטוריה.



"צ'רלס מנסון: במוחו של מטורף", חלק ראשון (8.2) וחלק שני (15.2), ערוץ ההיסטוריה


צ'רלס מנסון. רויטרסצ'רלס מנסון. רויטרס


***

"פחמן משודרג"

מה יש לנו: הזמן הוא 300 שנה בעתיד, התפאורה היא בלייד ראנרית. המוות נדיר ולא בהכרח סופי. ויש גם רצח ובלשים וחתיכים וחתיכות. העתיד ב"פחמן משודרג" נראה טוב.

הזמן הוא 300 שנה בעתיד, המתים מועברים לגוף חדש שאיכותו עולה בהתאם ליתרת העובר ושב שלהם ולתקציב משפחותיהם. התפאורה היא בלייד ראנרית בעיקרה. מגדלי ענק, מכוניות מעופפות, השמש אינה חודרת, אם כי בניגוד ל"בלייד ראנר", שמשרה רושם קודר על הצופה, ב"פחמן משודרג" נראה שיש יותר אפשרויות ליהנות קצת מהחיים.



ויש גם רצח. ובגידה וחקירה ובלשית חמומת מוח וגברים נאים ושריריים ונשים נאות. איכשהו קופצת לראש השוואה ל"ווסטוורלד". הטכנולוגיה, הרובוטיות של נפש האדם, תחושת העתידנות המצוינת, אבל לפחות על פי תחילתה של "פחמן משודרג" עוד לא מדובר באותה ליגה. "פחמן משודרג" לא מספיק מוזרה. היא פותחת אומנם קרוב–קרוב לצמרת. היא מעוררת רצון להמשיך לצפות בה. עוד נראה כמה רעש תחולל.

"פחמן משודרג", החל מ־2.2, נטפליקס