זה לא מפתיע להתחיל סדרה על ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם בבן גוריון. הוא היה ראש הממשלה הראשון של ישראל. הוא הכריז על הקמת המדינה. אך הוא לא היה המנהיג היחידי. היו לפניו, והיו אחריו. אז מה הפך את בן גוריון לאב מייסד? מה היה בו, שהפך אותו ולא אף אחד אחר, למנהיג שהפך את הרעיון הציוני מתיאוריה לפרקטיקה, ומחלום לעובדות בשטח?

לא צריך לחכות לסוף הפרק כדי לגלות את התשובה. למרות שכל רגע היה מעניין, התחלה של תשובה ניתנת כבר בהתחלה. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל לא הייתה אירוע תקשורתי מצולם, משהו שדומה למסיבת עיתונאים נינוחה במונחים של היום. היא הייתה אירוע שהכריח את המנהיג, בן גוריון, לקבל החלטה לנוכח דילמות של חיים ומוות. ברחבי הארץ כבר החלו אירועי דמים והתקפות של הערבים על שיירות יהודיות בדרכים, ודיווחים קשים על סכנת טבח הגיעו מגוש עציון. הרקע לכך היה סירובם של הערבים לקבל את הצעת החלוקה של כ"ט בנובמבר, והחשש שלהם שהציונים הולכים להכריז על מדינה. במקביל, הבריטים היו על סף סיום המנדט ונטישת הארץ.

לתוך הוואקום הזה פרצה האלימות הערבית. גולדה מאיר חזרה משיחה חשאית עם עבדאללה מלך ירדן, והביאה בשורה קשה שהמלך יאלץ לתקוף את היישוב, במקרה ויוחלט להכריז על מדינה. הפחד מהלגיון הירדני היה גדול. שותפים לדרך של בן גוריון בצמרת התלבטו וחששו. לא היה רוב אוטומטי להכרזה על עצמאות, מפני שהמשמעות של הכרזה הייתה פלישה ודאית של צבאות ערב. אבל בן גוריון היה נחוש לנצל את הוואקום שנוצר עם עזיבת הבריטים ולהכריז על הקמת המדינה.

הקברניטים, ערוץ עשרהקברניטים, ערוץ עשר

למרות שהוא ידע שהמחיר הכבד יהיה בכניסה לעימות ישיר מול צבאות ערב וגלישה למלחמה, הוא הכריע בעד הקמת המדינה. היה לו חוש היסטורי מפותח, לדעת כי הסיכוי להכריז על עצמאות, הוא משהו שעלול לחלוף ולעולם לא לחזור עוד. כמו קונסטלציה נדירה של כוכבים בשמיים. רגע נדיר, חלון זמן אחרי אלפיים שנות גלות, שיש לאחוז בו ולנצל אותו עד תום. גם אם מחיר ההחלטה הוא הצורך להגן עליה, תרתי משמע בדם חיילנו, מיד לאחר קבלתה. אבל הוא הכריע. והוא הכריז על הקמת המדינה. ומאז, היישוב היהודי הפך למדינה, וכולנו חייבים לו מאז על החלטה זו, ועל רבות אחרות. בעקבות ההחלטה שלו החלה ההיסטוריה של העצמאות המדינית של היהודים.

בפרומו לסדרה, נאמר שהפרק הפותח ידבר על מנהיג שיודע להוביל, ולא להיות מובל. כל מי שמעט עוקב בחדשות כיום, ואפילו אם במקרה ניסה לברוח מהן, יכול לנחש בקלות שהרמיזה הייתה כנגד הזיגזוג וההתקפלות של ראש הממשלה הנוכחי של ישראל, שבודק את כיוון הרוח ברשתות החברתיות ומשנה החלטות בהתאם. רק לא מזמן הסביר ראש הממשלה על קבלת הסכם מול האו''ם על פינוי מסתננים אפריקאים וקליטת הנותרים בארץ. הוא הציג את ההסכם כטוב ביותר האפשרי. מיד אחר כך געשו הרשתות החברתיות בביקורת.

גם השרים החלו להתנגד. בבוקר עשה ראש הממשלה תפנית של 180 מעלות וביטל את ההסכם. הטוקבקיסטים אמרו את דברם. ראש הממשלה הנוכחי יישר קו. זו לא המנהיגות של ראשי הממשלה של פעם. ואכן, הפרק הפותח על בן גוריון לא יכול להיות כל כך רחוק מסוג הפוליטיקה העכשווית, שלא מפסיקה ללכת שבי ולציית לרייטינג. אבל הטון הכללי אצל דרוקר אינו של התרפסות ולא של בניית מיתוסים. הוא מראיין מבחר של אנשים, חלקם הכירו את בן גוריון כמו מיכאל בר זוהר, שמעון פרס ואחרים, חלקם היסטוריונים וותיקים, וחלקם אף היסטוריונים "חדשים" כמו תום שגב, ששייך לאלו המכנים את עצמם פוסט ציוניים. כך שבסך הכל, אנשים מרקע מאוד שונה התראיינו לפרק הזה. ישנם גם רבים יותר שנשארו מן הסתם בחוץ. והתוצאה היא ניסיון כנה להבין כיצד ראשי הממשלה קיבלו החלטות גורליות, האם הן עמדו במבחן הזמן, ומה היינו אומרים עליהן גם מהזווית התקשורתית כיום.

מלבד לשורת של ארוכה של החלטות, היסטוריות כל אחד, שאנו חייבים לבן גוריון, כמו על הכרזת המדינה, פירוק המחתרות והקמת צה''ל, הקמת הכור הגרעיני בדימונה, ועוד רבות אחרות, דרוקר גם חושף תהליך קבלת החלטות שכיום לא היה עובר ללא ביקורת ואף לא בלי ועדות חקירה.

הקברניטים, ערוץ עשר. צילום מסך הקברניטים, ערוץ עשר. צילום מסך

בן גוריון הכריע לפעמים לבדו, מבלי להחשיב את דעת שריו, מבלי ליידע אותם. לפעמים על סמך מידע חלקי. הוא החליט לצאת למבצע סיני, גם על סמך הבטחת סרק של משה דיין לכמות נפגעים מוגבלת מצידנו. הוא נאם על זכותנו המפוקפקת למיצרי טיראן, על בסיס דברי היסטוריון יווני עתיק. הוא זלזל באופן עקבי באופוזיציה והתעקש לא לכנות את מנחם בגין בשמו, במשך שנים ארוכות. הוא אף הפציץ את האוניה אלטלנה ואת הנשק שהיא נשאה איתה, בגלל שהיא הייתה של האצ''ל. הוא רדף את אורי אבנרי ואת עיתונו ''העולם הזה'', ודאג שיועלה מחזה בהבימה כנגד מו''ל העיתון.

דבר כזה לא היה עולה על הדעת היום, ביחסי ראש ממשלה מול תקשורת שאמורה להיות עצמאית. הוא ידע לכופף את הדמוקרטיה כשהיא לא הייתה נוחה לו. הוא לא החזיר חובות לבנקים. הוא אימלל את אשתו פולה, שהתמסרה לו מתוך ביטול עצמי, בעוד שהוא ניהל רומן עם נשים אחרות. אלו עובדות חדשות. ולא מחמיאות. עובדה חדשה נוספת שנחשפה אתמול היא שהגרמנים, אלו שבן גוריון כינה ''גרמניה האחרת'', השתתפו במימון הכור הגרעיני בדימונה. דבר כזה, לא היה עובר בקלות בציבוריות הישראלית כיום. על אחד כמה וכמה לפני 50 שנה ויותר. האם היינו מוכנים כיום לקבל מימון גרמני לאטום הישראלי? בשנות החמישים והשישים בוודאי שלא. אבל בן גוריון עשה מה שלדעתו העם צריך, לא מה שהעם רוצה.




הקברניטים, ערוץ עשר. צילום מסך הקברניטים, ערוץ עשר. צילום מסך

פילוסופים ואנשי הגות בימי הביניים, נהגו לומר שהם רק ''גמדים, שיושבים על כתפי ענקים''. התפיסה הייתה שהאמת כבר ניתנה בעבר הרחוק, ולהם לא נותר אלא תפקיד מצומצם של פרשנות צנועה. ומשם לכאן, אפשר גם להגיד על הפוליטיקה ועל המנהיגים של היום, שהם רק ''גמדים, שיושבים על כתפי ענקים''. כי ללא הכתפיים של בן גוריון, לא ברור אם היינו יכולים לעמוד בזכות עצמנו.

"הקברניטים", ערוץ 10.