סדרת דרמה שמצליחה להפוך לאירוע טלוויזיוני, כזה שכולם מדברים עליו ליד פינת הקפה במשרד, זה דבר די נדיר. כמעט ולא קורה. סדרה שמצליחה לעשות זאת תוך כדי שהיא עוקפת ברייטינג את "האח הגדול", זה כבר הישג לא מבוטל בכלל. "בשבילה גיבורים עפים" הסתיימה אתמול ב"קשת" ברעש גדול, בפרק סיום מטלטל. 

ההישג הזה הגיע בזכות מסע יח"צ אגרסיבי מאוד, כזה שרק "קשת" יכולה לעשות. תוסיפו לזה את ההישג המצוין עם הזכייה של הסדרה בפסטיבל קאן, את הקאסט המבטיח ואת העובדה שמדובר בעיבוד לרב המכר של אמיר גוטפרוינד, ותקבלו הר של ציפיות.

ההתחלה דווקא צלעה, והפרקים הראשונים לא התרוממו לגבהים המצופים. שוב סיפור שבמרכזו צבא וחברות בין נערים שהפכו לגברים במציאות המדממת שלנושוב תסמונת ה"יורים ובוכים" שראינו  כבר בכל כך הרבה סרטים וסדרות בעבר, ששווה לעסוק בה, אך למרות המשחק הטוב, הדמויות היו שטוחות מדי, ללא עומק הנדרש כדי להתחבר אליהן עד הסוף,

עטורת פרסים. כוכבי הסדרה בקאן. צילום: קשת עטורת פרסים. כוכבי הסדרה בקאן. צילום: קשת


היה חסר מעט הומור או אנושיות אצל הדמויות. אבל אביב, דובי והימלר הם כך כך מיוסרים ועצובים ורציניים, שזה הפך קצת למעיק ולעיתים גם לא ממש אמין. במקרה של הימלר (מיכאל אלוני) דמות האשכנזי העשיר והקר ממש הצליחה לעצבן, ללא התרומה שיכלה לתת הדמות לסדרה. המשחק של אלוני היה נהדר, אבל דווקא הדמות לא היתה מספיק שלמה. בנדה (משה אשכנזי) הוא היחיד מהארבעה שהצליח להכניס ניצוץ ממזרי וקליל. 

אצל אביב (תומר קאפון) המקרה מורכב יותר. אין ספק שמדובר בפצצת כישרון וסקס אפיל, והוא כבר הוכיח את זה ב"פאודה" וב"תאג"ד" אבל הוא יהיה חייב מתישהו להשתחרר מדמות החייל המיוסר, שהוא באמת עושה מצוין, ולקחת תפקיד אחר לגמרי. מסקרן מאוד, לדוגמה, לראות איך יחזיק קומדיה.

לאחר צפייה בכמה פרקים ניקרה במוחי השאלה, איך הסדרה הזו זכתה לכל כך הרבה שבחים ופרסים? אמנם העיסוק בהלם קרב דרך דמותו של אביב הלך רחוק יותר מאשר יצירות קודמות, והעיר זרקור על נושא שעולה מדי פעם לכותרות, וראוי שכך - אבל זה לא הספיק. "פאודה" למשל, שגם בה כיכב קאפון, הצליחה גם להיות מותחת ומרתקת בכל רגע, גם לספק משחק מצוין ודמויות שכתובות נהדר, וגם להגיד משהו על החיים פה, מעבר לסכסוך המדמם שטופל כל כך הרבה בעבר. 

לאט לאט, הסדרה הפכה למעניינת יותר ויותר. המעבר העלילתי והפיזי לקולומביה עשה לה רק טוב, והבמאי עמרי גבעון הצליח ביד מיומנת להפוך את העלילה למותחת, כזאת שאתה כבר לא יכול לחכות ולראות איך תתפתח. זה לא שהחסרונות נעלמו, והדמויות הפכו למעניינות יותר. אבל התסריט הפך מהודק יותר, והסיפור הצליח התגנב ללב כמו בקרשנדו עד לסוף המצוין, בפרק כפול פנטסטי שסגר את כל הקצוות.