להפקת "האח הגדול" היו את כל הכוונות הטובות להפוך את עונה 9 לעונה מחנכת ואיכותית יותר מעונות קודמות. בסוף נאלצה לוותר על היומרה הזאת והיא אפילו מרשה לדיירים לעשן בפינת העישון כמו בימים הטובים ההם. זו לא עונה מחנכת ולא שמעתי עד כה אפילו שיחה, דיון או ניתוח אחד מעניין בנושא כלשהו. לא מצליחה להבין למה נדרש לתת במה לשיח המביך בין אביבית בר זוהר וסימה על נשים שמחפשות גברים עשירים, זה מסר שאני ממש לא מעוניינת שהבת שלי תיחשף אליו בעידן בו כל האפשרויות מתחילות להיות שוות.

הסיבה נעוצה לא רק בליהוק כושל ובחירה בדיירים אפורים חסרי צבע ומעוף, אלא בעיקר בגלל שהפורמט, מעצם אופיו והכללים שהוא קבע, מסוגל להציג אך ורק מציאות שלא קורה בה שום דבר ממשי או משמעותי. כאשר נלקחים מהדיירים כל הגירויים החיצוניים אליהם היו מורגלים, ומנתקים אותם לגמרי מהעולם החיצון, איך נוכל לצפות שמתוך הריק הזה, הם ייצרו מציאות נושכת, בועטת וסוחפת, או תקשורת מעוררת מחשבה? אז מה שנשאר להם לעשות זה פשוט להתחבר לאחרים שנמצאים איתם בתוך השלולית הרדודה הזאת, להתאהב בהם או לשנוא אותם, רק על סמך מה שקורה (ולא קורה הרבה) בתוך הבית הסגור הזה.

זו תוכנית נטו על מערכת יחסים בין אנשים שנקלעו ביחד על אי בודד, מנותקים מהעבר שלהם ומכול סימני החיים שחשובים על מנת להפעיל ולהמריץ את החיוניות והמהות שלהם. במקום כזה, השכל מתנוון, הראייה של המציאות מיטשטשת והרגשות שמתמקדים בתפל, אפילו מתעצמים כי אין להם שום דבר אחר להיאחז בו. מה הפלא שסימה, כאשר היא פוגשת מישהו קרוב אליה מהעולם החיצון כמו את אימא שלה, היא נופלת על ברכיה מרוב התרגשות ונאחזת בדמות האהובה בכל הכוח, כי היא מרגישה שבתוך הבית היא איבדה את עצמה ואת הקשר לחייה האמיתיים, שנראים עכשיו כל כך רחוקים. יגידו הציניקנים שסצנת הפגישה בין סימה ואמה הייתה הצגה אחת גדולה בגלל אובר הדרמטיות שבה.

בעיניי זה היה אמיתי וביטא את החסך העצום של כל אחד מהדיירים במגע עם העולם האמיתי. כאשר מירב פגשה את בעלה בחדר האח, היה נדמה לרגע לפי המבט בעיניה שהיא לא מאמינה שהוא שם, כאילו ראתה הולוגרמה. "כמה שאתה יפה" היא אומרת לו. הרגע הקצר של החיבור עם העולם האמיתי בחוץ, מייפה ומעצים את הרגש.

לכן, הגיע הזמן שנקרא לכלב בשמו. "האח הגדול" הוא לא תוכנית מציאות, אלא מציאות מדומה. יתירה מכך, בתוכנית ספציפית זאת, מדובר במציאות נטולת גירויים ואתגרים אינטלקטואליים או שכליים ("בישראל יש הכי הרבה מים בעולם" – אלי מקוסטה ריקה), ובטח ובטח שלא מדובר במטרות נעלות, אלא אם כן, המיליון נחשב למטרה מקודשת. וכי היכן האתגר או המשימה החכמה? לעמוד שעות ארוכות ולהחזיק בקצהו של חבל ארוך על מנת להחזיק למעלה שלט שלא ייפול, כפי שראינו בפרק של אתמול? או לעבור ליד לוח שבו נרשם פוסט מעליב על דניאל הדיירת החדשה, על מנת שתבכה, כי אם ממילא לא קורה כלום, אז לפחות שיהיה הרבה בכי כדי שהצופים יזדהו וירחמו? רועי, מאז שקלט את טריק הבכי וחשב שזה מה שמציל אותו מהדחות, לא מפסיק להתייבב כמו תינוקת בוכייה.

אז לא תודה. הצופים יותר אינטליגנטים ממה שחשבתם והם מצפים לראות רמה אחרת של תכנים. אולם, מוטב להפסיק לצפות, כי הפורמט לא מאפשר, ואנחנו נמשיך לראות אותם מתבשלים בתוך המיץ הדלוח של עצמם ושל הדיירים האחרים מבלי להתקדם לשום מקום. הכי מצחיק לשמוע אותם אומרים בחדר האח, שהם מבקשים שהצופים ישאירו אותם בבית כי הם עוברים תהליך. איזה תהליך בדיוק? תהליך ניוון המוח? איך אפשר לעבור תהליך כאשר אתה נמצא במסגרת כובלת שמרדימה לך את התאים האפורים ומונעת ממך צרכים מנטליים בסיסיים?

אני כמעט משוכנעת שלא יירחק היום, והפופולריות של התוכנית תלך ותדעך. כי כמה אפשר לראות אנשים מנסים לנסוע במכונית כשהם בניוטרל?