ב"ארץ לבנה", הסדרה שעלתה שלשום ב־HOT8 (ימי שני ב-21:00), משרטטת הבמאית יסמין קיני פורטרטים של חמש דמויות של אתיופים בשלבים שונים של מודעות, הפנמה או הכחשה של גזענות, מצד תושבי מדינת היהודים שהעלתה אותם ארצה, אך לא רצתה לגור לידם.

"ארץ לבנה", יגידו אנשים, היא נגזרת של סדרות בסגנון "אכלו לי, שתו לי: הדור הבא" (ע"ע "סלאח, פה זה ארץ ישראל") וכוחה בכך שבניגוד לסדרות אלו, הפעם קיני עושה את זה בזמן אמת ומשרטטת עבור הצופה את נציגי הדור השני של עולי אתיופיה.

למרות דמויות באמת מעניינות - חלקם היו עולים בעצמם כשהיו ילדים - הצעיר ביניהם בן 4, בן תערובת לאב אשכנזי ואם אתיופית, שכבר יודע שהוא לא רוצה להיות "חום"; ולמרות חומרים נפיצים ומבעירי נשמה - הסדרה מסרבת לרדת בגרון; קל וחומר לזעזע.

וזה לא בגלל הדמות שפותחת את הסדרה בנוקשות, עו"ד שלומית ברהנו, שהופכת בעיני "חבריה" לספסל האוניברסיטה לפרנואידית הרדופה על ידי הגזע שלה, אלא בשל הדרך האובר-אינטלקטואלית שבה מונגשת הסדרה. לפרקים, היא נראית כתחקיר שמטרתו לחשוף צביעות, אך לא מצליח להעביר מסר.

הבמאית אומנם ניסתה להקליל את הנושא על ידי אתנחתות קומיות של הסטנדאפיסט שלמה "בייבי" שמואל, שמספר בדיחות מחיי העדה, אך לא מצליח להסיר את החסמים וליצור הזדהות כבני אדם ופחות כייצוגים סטריאוטיפים של בני העדה.

האם הפכנו להיות אדישים לגזענות של עצמנו? ומיהם אותם "אנחנו" שמביטים בעדה שלמה שמרימה את ראשה ברהיטות? צברים? ישראלים? אשכנזים? מזרחים?

אין עוררין שמדובר בסדרה חשובה מאין כמותה, אך טוב היה אם קיני הייתה מבינה כי האישיו העיקרי של העדה האתיופית, בניגוד לכל עדה אחרת, הוא לא הצדק, אלא הצבע, ועל כן דרך הטיפול הייתה חייבת להיות ויזואלית. הבמאית לא השכילה לנצל את המדיום הטלוויזיוני הוויזואלי כדי לשנות גישה לאומית, ששבויה בפחד חסר שליטה מהשונה.