הכחול לבן שחור מפיח, שולי הדגל מרוטים. הבית שמולו אני עומד התחיל כבית היהלומים, עלה לגדולה כבית הטלוויזיה הישראלית וגמר בתור רוממה. עכשיו עולים ממנו קולות של “רבותי, ההיסטוריה נשברת". מהחלונות בחזית נתלשו המסגרות והם נראים כגברת מרוטת גבות. בכניסה כס השומר מוטל הפוך. צינורות מיזוג כסופים בין שברי הטיח. בחדר האיפור המראה עדיין בתוקף, אך חוטי חשמל חסרי פשר משתקפים בה. והנה פאה שהייתה בלונדינית ועכשיו הזקינה מאבק. בחדר החדשות מטיילת רוח לא קרואה, ושולחנות העריכה על הפנים. רק המעלית שבפתח שומרת על מעמדה. גם כשהייתה כאן יצירה לא ירדו בה, פן תיתקע מפיקה החשה עם סרטיה לאולפן.

אולפן החדשות מספק מבט אל שרידי תרבות אבודה. גוויות של קלטות ביתא, פילם פרה–היסטורי, ספר טלפונים פעור. ולמרות הנואשות הניבטת אתה נתפס לתקווה שאולי יש ניצולים תחת ההריסות, שאולי עוד רגע יתחדש הכל. בחדר הבקרה הוראה דחופה: “כדי שהעורך ישמע את המנחים באולפן יש לוודא שלחצן TAL T.B בעמדה שלו לחוץ". ואזהרה לאנשי הקול: “נא לכבות את הקונסולה בסוף היום".

ב–9 במאי 2017 כובתה הקונסולה. אבל אנחנו כאן כי בעוד חמישה ימים ימלאו 50 שנה למועד שבו הופעלה לראשונה הקונסולה. ב–1 באוגוסט 1968 ב–21:00 אמר חיים יבין: “ערב טוב, אנחנו במהדורת חדשות ראשונה של הטלוויזיה הישראלית".

המבנה ההרוס של מהדורת "מבט". צלם : יוסי אלוניהמבנה ההרוס של מהדורת "מבט". צלם : יוסי אלוני

להפסיק לברבר

הסיפור של “מבט" מתחיל כשלושה חודשים קודם. ב–5 במאי 68' נפתחו לפתע שערי בית היהלומים ואנשים זרמו פנימה גלים–גלים. שחקנים, זמרים, נגנים, טכנאים, מאפרים, נגרים, שרברבים, חצרנים, עובדי ניקיון - כל מי שחיפשו את הכוכב שלהם ברקיע הטלוויזיוני. ביניהם היו גם בעלי עבר בעיתונות המודפסת כמיכה לימור, אלי ניסן ורן אדליסט; אנשי קול ישראל כיורם רונן, חיים יבין, דן שילון, טוביה סער, דן רביב, שמעון טסלר, אריה אורגד ומאוחר יותר גם יעקב אחימאיר וחיים גיל.

שרי רז ובעלה דן בירון השתלמו עוד לפני כן בקורס של הטלוויזיה החינוכית. המדריך הראשי היה לואי לנטין, שביים דרמות בטלוויזיה של אירלנד. כשביים פעם את שריפת רומא בידי נרון קיסר, ניסה להיות הכי ריאליסטי ושרף את האולפן. לנטין המבוהל נס על נפשו לשדה התעופה, עלה על הטיסה הראשונה שבמקרה המריאה לישראל והתנדב לקטיף עגבניות בעין המפרץ. אשת הרדיו לאה פורת גילתה אותו כשביקרה קרובים בקיבוץ.

טיסות אחרות הנחיתו בלוד יהודים שרצו לעלות וישראלים חוזרים שאותרו באירופה ובארצות הברית. בהם חגי מאוטנר שיהיה במאי המהדורה הראשונה ואף ימציא לה את שמה - “מבט". עם תואר שני בקומוניקציה ועבודה בתחנות אמריקאיות, הרשים מאוטנר (79) את ועדת האיתור מהארץ. לאחר ראיונות - גם מול מומחי CBS - נבחר עם עוד חמישה ישראלים. אחד מהם היה בוגר קולנוע ב–UCLA ומאוטנר, מטופל בשתי בנותיו, פוגש אותו בשדה התעופה בניו יורק. לאורך 11 שעות הטיסה לארץ עוזר מוטי קירשנבאום למאוטנר להשגיח על הקטנות.

חיים יבין עולה לשידור, אוגוסט 1968. צילום מסך ערוץ 1חיים יבין עולה לשידור, אוגוסט 1968. צילום מסך ערוץ 1

מי שיהיה הרוח הגדולה של הטלוויזיה, מנטור לדורות של עיתונאים וחתן פרס ישראל, לא עושה עניין כשהתינוקת אורלי מרטיבה לו את הג'ינס. עם הנחיתה הוא מגלה שהפיפי של הילדה היה החלק החמים של השיבה הביתה. כשקירשנבאום מתייצב בבית היהלומים, מתברר שלא סודרה לו כל אכסניה כמובטח. הוא יוצא מובס אל הלילה ומשחרר אבחנה ראשונה: “הרגשתי חושך בחוץ וחושך בנשמה", הוא מצוטט ב"בית היהלומים", ספרו של צבי גיל, מבוניה החשובים של מחלקת החדשות.

בבית היהלומים מתחילים ללמוד איך לעשות טלוויזיה. הקורס מתקיים באולפן C שצמוד לחדר החדשות. אחד המדריכים הוא טוני הטש, איש CBS שלא חדל לנזוף בחניכיו: “להפסיק לברבר ולהתחיל להראות, אנחנו בטלוויזיה".

“הדבר הקשה ביותר היה ללמוד לדבר אל המצלמה", אומר מיכה לימור, “ומי שלימד אותי לעשות את זה היה מוטי". לילה אחד, כשהם כבר מייצרים מהדורות ניסיוניות, פורצת דליקה בגלבוע. קירשנבאום, רגיל בטרמינולוגיה אמריקאית, פוקד: “מיכה, אני המפיק שלך, אתה הכתב, לוקחים צוות ויוצאים לגלבוע".

באחת בלילה הם מוצאים אש ספקטקולרית במעלה ההר. מוטי שם לו מיקרופון ביד ומעמיד אותו מול המצלמה: “כאן מיכה לימור בגלבוע". ושוב: “כאן מיכה לימור בגלבוע". ושוב ושוב ושוב: “כי אנחנו צריכים לייצר נוכחות". רק בשש בבוקר הוא מרפה והם שבים לירושלים.

מוטי קירשנבאום. פלאש 90 מוטי קירשנבאום. פלאש 90

סטייקים מהשוק

את החיים התובעניים בקורס מנסה לעדן פרופ' אליהוא כ"ץ (92), ראש צוות ההקמה. כ"ץ הוא איש נפלא, איש של תיאוריות, של דיבורי חזון. “הנביא" הם מכנים אותו. “המנהל היחיד שאהב את העובדים", מאבחנת שרי רז.

הוא תמיד איתם. כשניתוח המהדורות גולש לתוך הלילה הוא אץ לשוק מחנה יהודה ושב עם סטייקים בפיתות. אבל כשהקורס מתקדם, מתבשל בו לחץ של קורס טיס. “הייתי באה כל יום רועדת מפחד", סיפרה ד' לחיים יבין בספרו “עובר מסך". “הצילום לא הצליח, הצוות לא הבין אותי, התקוטטתי עם כולם, נכשלתי בעריכת הכתבה וכשהייתי מסיימת, החבר'ה היו קוטלים אותי באכזריות. הלכתי לטיפול פסיכיאטרי, הייתי על סף התאבדות". י', כתב צעיר בקורס, לא עומד בזה ושם קץ לחייו.

סוף הקורס מוצא חניכים על הקצה. ממתינים להיכנס אל מנהל החדשות שלמה אהרונסון לשמוע מי יחיה ומי ימות. ההחלטות של אהרונסון התזזיתי ושל סגנו נעים ההליכות יורם רונן יביאו למסך פיגורות כמוטי קירשנבאום, מיכה לימור ודן שילון. האחרון יגיש מבזקים בספיישל על מהומות הסטודנטים בצרפת חודשיים לפני השקת “מבט".

במקביל לחלוקת הכתבים לתחומיהם, מתחולל מרוץ אמוציונלי אחר כורסת המגיש. כולם במשחק. גם לאהרונסון ורונן יש תקוות. אבל לכל ברור שהמועמד המוביל הוא שילון. עד לאותו בוקר שבו הלך יבין במסדרונות, מחפש פרנסה לאחר שחדל להיות עוזרו של אליהוא כ"ץ. “או, הנה קלוגר (שם משפחתו המקורי של יבין)", קורא לעברו אהרונסון. “אנחנו מיואשים", ממשיך המנהל הסרקסטי, “מחפשים מגיש ל'מבט', אולי תואיל להושיע אותנו?". יבין לוקח שני דפים, מתיישב על כס המגיש, אומר לעצמו שהכל יהיה קלי קלות כמו ברדיו, מקבל אות ממנהל האולפן, מרים עיניים למצלמה ומתחיל לקרוא. הוא נינוח. העיניים פעם לטקסט, פעם למצלמה. הוא מסיים ויוצא. במסדרון דממה ומבטים חורכים, ואז אהרונסון מכריז: “רבותי, כוכב נולד, יש לנו מגיש ל'מבט'".

“זה היה אקט דרמטי שחרץ את גורלי", כותב יבין בספרו. “הוא קבע את מהלך חיי. נפתחה לי דלת ונכנסתי בה. נכנסתי לאולפן ושוב לא יצאתי ממנו, כך סתם כביכול כלאתי את עצמי בכלוב של זהב ועתידי נקבע לתמיד".

“ההצלחה של יבין כמגיש", אומר לי פרופ' כ"ץ, “הייתה אחת הסיבות להקדמת המהדורה בסופו של דבר".

דן שילון. צלם : יוסי אלוני דן שילון. צלם : יוסי אלוני

אומרים שהיו צריכים לכופף אותך כדי שתסכים להתחיל.
“לא זוכר דבר כזה, פשוט רציתי שיהיו מוכנים יותר".

אבל לאנשי החזית העממית אין זמן לחכות. בלילה שבין 22 ל–23 ביולי 1968 מטוס אל–על שהיה בדרכו מרומא ללוד נחטף לאלג'יריה. כ"ץ מבין שהאירוע מחייב להקדים את שידור המהדורה. באותם ימים, ובמקביל להשתתפותו בקורס, משמש מיכה לימור ככתב “ידיעות אחרונות". עם חטיפת המטוס, מזניק אותו דב יודקובסקי לרומא. כעבור שלושה ימים הסיפור נודד לאלג'יריה ולימור שב ארצה. בדיוק לקראת בכורת “מבט".

ביאפרה רעבה

1 באוגוסט 1968, שמונה בבוקר. בחדר החדשות מתכנסים 12 עצבניים לישיבת הבוקר. נוכחים גם מנהלי החדשות אהרונסון ורונן, רכז המערכת צבי גיל והבמאי מאוטנר, שכבר הרכיב לוגו, בנה מעברים והכין אותות. עורך המהדורה קירשנבאום מתחיל לנהל: “מיכה היה ברומא - יש לנו כתבה פותחת". לימור יישב באולפן, יתאר את האירוע, יעבה את הסיפור בצילומים של סוכנות ויז ניוז. החטופים עדיין באלג'יריה באותה עת. הכתב המדיני אלי ניסן מצטווה להביא ראיון בעניין עם שר החוץ אבא אבן.

דסק החוץ יעמיד סיפור על פגישת מנהיגי ברה"מ וצ'כוסלובקיה ימים לפני שיידרס האביב של פראג. יורם רונן, חיית חדשות בלתי נלאית, ישדר כתבה על הרעב בביאפרה. לקראת סוף הישיבה מבחין קירשנבאום שמהדורתו כבדה מדי. “באמריקה המהדורה תמיד נסגרת בסיפור פיקנטי", הוא מסביר. “תעשי אופנה", הוא מבקש משרי רז, האישה היחידה בין הכתבים.

הידע של רז באופנה מסתכם אז בידיעה איתנה שחולצה עם כפתורים נקראת חולצת כפתורים. היא רצה לוויז ניוז ולמזלה מוצאת סרט על אופנת הסתיו בפריז. היא מתרגמת את הכתוב, לומדת לומר “חליפות מכנסי ברמודה", מוסיפה מוזיקה וסוגרת עניין. לא בדיוק. רוצים גם שתופיע באולפן. מה שמאלץ אותה לזנק הביתה, לשלוף שמלה עם הדפסי פרחים שקנתה בפריז ולדלג אל הספרית שדי קוצצת אותה.

באותן שעות קירשנבאום מנסה לבער מלימור שרידי שפה מודפסת: “מיכה, אתה לא מדבר כמו שכתבת, בטלוויזיה אתה מדבר אל אנשים". ושוב חוזר איתו על הטקסט. כמו בלילה ההוא בגלבוע.

לקראת 18:00 יורדים להתאפר וממשיכים לאולפן. “הציוד לא היה מוצלח, השיטה לא הייתה ברורה, ולא היה בטוח שנוכל להוציא את השידור החוצה", מספר מאוטנר. חוסר הביטחון אדיר, אז עושים חזרה כללית. מנסים שיבין יגיש את הפתיחה והכתבים יציגו כל אחד את שלו. לא עובד. מנסים להקליט. אבל אחרי כ–20 דקות, נזכר מאוטנר, מכשיר ההקלטה מתמוטט. מחליטים שאחרי החלק המוקלט יחזרו אל יבין וכל אחד יגיש את שלו ב־live.

יעקב אחימאיר.  ערוץ 1 יעקב אחימאיר. ערוץ 1

איך אתה ברגעים האלה?
מאוטנר: “כמו כירורג לפני ניתוח לב פתוח".

כשהאות כבר רץ באוויר, שניות לפני שהוא פותח שידור, מספיק יבין לומר לרז: “תדעי לך שאנחנו עושים היסטוריה". ב–21:00 בדיוק עם ישראל מקבל את מי שיהיה קרונקייט הישראלי. כשהוא נשען קלות על מרפק שמאל, קורא יבין כותרת ראשונה: “ממשלת אלג'יריה התכנסה לדון בגורל המטוס החטוף".

המהדורה מסתיימת והמתח איתה. חיבוקים ונשיקות. יוצאים להשתכר ב"צריף" ליד אולפני קול ישראל בהלני המלכה. ורק קירשנבאום פורש הצדה, כפי שיעשה אחרי כל שידור, ומטלפן לאביו אברהם: “ראית, אבא? איך היינו, אבא?".

הכל “בלעדי"

המסע אל גחלי מדורת השבט נפתח באכזבה. יבין משיב ב"לא" מהדהד על בקשתי להיפגש. הוא כותב אוטוביוגרפיה, הוא סגר את הפרק הזה בחייו. תשובה שדי מדהימה אותי. אם להפוך את דברי מרקוס אנטוניוס ב"יוליוס קיסר", “לא באתי לקבור את קיסר (השידור) אלא להלל אותו".

אבל שאר גיבורי הלילה ההוא באוגוסט מארחים אותי ברצון בעולמם. זה היה עולם עיתונאי ללא הצל"ש “בלעדי" כי הכל היה בלעדי. זאת הייתה מציאות עם רייטינג של 100%, והתחרות על הסקופים התחוללה בעיקר בבית, עם החדשות בערבית ששידרו קודם. היומיום הישראלי היה נינוח יותר והעיתונות הטלוויזיונית, בעיקר בשנותיה הראשונות, הייתה פחות קניבלית. היה זמן לבדוק, להצליב. שום פחד שהמבזקן של ערוץ 2 יקדים את “מבט" או שרביב דרוקר ישדר לפני אלי ניסן.

 חיים יבין בימי השחור־לבן, מהדורת "מבט". צילום מסך חיים יבין בימי השחור־לבן, מהדורת "מבט". צילום מסך

“המקורות ודאי עמדו אצלך בתור", אני אומר לאלי ניסן, הכתב המדיני הראשון של “מבט". ניסן (84) משיב שאז הדליפו בצמצום. שרים הקפידו לדבר רק על משרדם, אבל המגע איתם היה אישי יותר.

באביב 74' רצחו מחבלים 25 ילדים בשני פיגועים עוקבים בקריית שמונה ובמעלות. גולדה מאיר, שחודש קודם לכן הגישה את התפטרותה, הסכימה לבוא לאולפן, אבל היה לה תנאי: היא תישאל שאלה אחת בלבד. לאחר שדיברה על הפיגועים פנה אליה ניסן: “גבירתי ראש הממשלה, כל ישראלי שואל את עצמו הערב איך בתוך חודש נהרגים עשרות ילדים בפיגועים". גולדה השיבה חד ומעולה: “גם אני שואלת את עצמי אותה שאלה".

אלי ניסן.  יוסי זמיר פלאש 90 אלי ניסן. יוסי זמיר פלאש 90

כשניסן ליווה אותה למעלית, פנתה אליו דומעת: “איך יכולת לשאול אותי שאלה כזאת?". היא המשיכה לצעוד בגפה כשקולה מהדהד במסדרון השומם: “איך יכולת? איך יכולת?".

היית סקופר?
“לא היו לי הרבה סקופים. הסיפור הגדול שלי היה החשיפה של תוכנית אלון".

הוא נתן לך?
“העוזרים שלו, אבל הוא אישר את הפרטים".

מישהו מהמנהלים אמר לך מברוק?
“המחמאות לא היו החלק החזק שלהם".

לא רק שלא היו פרגונים, היו התקוטטויות. בעיקר עם החדשות בערבית, שכאמור שידרו קודם. הנה סיפור ששמעתי מדן בירון: כשהתרחשה הנחיתה על הירח, המתינו בדריכות לסרטים שעמדו לנחות מאיטליה. אבל העורך בערבית, נרדף בידי הדד–ליין המוקדם יותר, לחץ כל הזמן: “מה קורה?". כדי לגאול אותו מייסוריו מעלים מהסרטייה פוטג' של אמודאים עם בלוני חמצן על הגב. על הקופסה נכתב “ ."Moon Landingבסיבוב הבא של “מה קורה?" מוסרים בלב כבד את הסרט לעורך בערבית תמורת הבטחה שלא יערכו אותו. כשהערבים צופים בסרט בחדר העריכה, דג גדול חוצה את המסך והורס את כל הפאן.

שרי רז. ערוץ 1 שרי רז. ערוץ 1

בלי ח' וע'

אדליסט (75), כיום פרשן צבאי ב"מעריב", בא ל"מבט" ממקום שבו עיתונאות לא נחשבה למקצוע. להפך. בקיבוץ אילון תיעבו עיתונאים. “תמצית המיתוס הציוני הסתכמה בלהרוג ערבים ולחרוש את האדמה".

אדליסט שכתב כמה וכמה ספרים, בעיקר בענייני ביטחון, ערך את “מוניטין" והיה מנכ"ל “רדיו קול השלום" בירושלים, הגיע ל"מבט" לאחר שגורש מ"על המשמר". התחיל בטלוויזיה ככלבויניק. נמל אשדוד הוצף אז בגלי שביתות, ואדליסט הרבה להגיע. מתקתק כמה דקות עם המנכ"ל חיים לסקוב, עם מלכה ראש הוועד, מתעלם מהמזוקן שעמד מאחורי הראש וצעק בקול עבה, וממהר לתל אביב להספיק לעריכה ולבירה.

אבל פעם הראש לא הגיע, והקול העבה התייצב מול המצלמה ותקע נאום של טריבון רומאי. “חיים (יבין), יורם (רונן) ואני מסתכלים בצילומים שהבאתי, מבינים שכריזמטור נולד". כששואלים מה שמו, נזקק אדליסט לדפדוף מבוהל בפנקסו ומשיב: “יהושע פרץ". מאז הלך רק אליו, שום מלכה. כך מבלי משים היה שותף לשינוי מפת יחסי העבודה בישראל.

די מהר התמנה אדליסט לכתב צבאי. במקום לשקוע בסיקור טכני של הצבא, חתר אל הסיפור הגדול, אל ישראל המתבוססת בשיירי האופוריה של ששת הימים. הכתבות שלו היו מהאש, מהשטח. לא היו בהן מילים שיפוטיות כ"מלחמה מטומטמת". רק תמונות שניסו להוליך את הצופה אל התהום הנפערת בין תל אביב להרוגים בתעלה. הוא עצמו חטף כדור באחת מגיחותיו לסואץ, אבל מאשים בכך רק את עצמו. “הייתי יהיר ומשחק אותה מאצ'ו".

בני מסס.  צילום מסך בני מסס. צילום מסך

בתום החופשה שקיבל, דרש קיבוצו עין שמר שישוב הביתה וכולם נשמו לרווחה. “תוך שנייה וחצי הייתי ברפת".

בשידור הבכורה של “מבט" היה שילון, אז כתב צבאי, בתל אביב, אבל הטלפון של קירשנבאום מחזיר אותו עוד באותו לילה לירושלים. “מבט" משודרת אז פעם ביומיים ושילון מתבקש לערוך את המהדורה השנייה ולהגיש את השלישית. אבל מתקבלות תלונות שאין לו ח' וע'. הוא מושעה לשלושה חודשים לתרגל את הגרוניות בהדרכתו של הבמאי יוסי צמח. בזמן הזה הוא מקים את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית.

שילון (78) בנה מערכת חדשות מפוארת. שרד שתי קדנציות כמנהלה, למרות מטעני הצד בדרך העולה לרוממה. אחד המטענים כמעט התפוצץ בפניו כשבועיים לאחר שנחשף חשבון הדולרים של לאה רבין.

השעה הייתה שבע בערב, כאשר על הקו היה מקור “שלא ניתן להטיל ספק באמינותו". הדובר טען כי את הכסף ממכירת ביתו בצהלה הפקיד ראש הממשלה בחשבון בשווייץ. זה נחשב להפרת חוק חמורה מהשימוש בחשבון דולרים שנשאר משירותו של רבין בוושינגטון. שילון צלצל לקבל תגובה, רבין הציע שייפגשו תוך רבע שעה בבלפור. כשהגיע מצא את ראש הממשלה ממתין ובידו תיק שעליו נכתב: “מכירת הבית בצהלה". “קח, פה כל המסמכים", האיץ רבין בשילון. מנבירה בניירת התברר שהכסף ממכירת הבית בצהלה הופקד בבנק הפועלים. “למה אתה חושב שעשו לך את זה?", שאל שילון. רבין השיב: “מנסים להפיל אותי".

ב–7 באפריל 1977 בלילה הודיע רבין בראיון ליעקב אחימאיר שכשיאפשר החוק, יתפטר מממשלת המעבר ולא יוביל את מפלגתו בבחירות בעוד כחודש. “נראה לי שהיום רבין הוא האיש הכי בודד בעולם", אמר למחרת שילון לשרי, אז אשתו. הוא מתקשר ללשכה ומציע להגיע לביקור בביתם של לאה ויצחק. לאחר בדיקה עם רעייתו, רבין נענה ברצון. בתשע בערב מתייצבים שרי ודן שילון ברחוב רש"י בתל אביב. הם מוצאים ראש ממשלה פגוע, מסוגר, צולל אל תהומותיו. דקות ארוכות הם יושבים אלה מול אלה ולא מוצאים את המילים. לאט ובזהירות מתחיל שילון לדובב את רבין, שנפתח ומספר סיפור ללא מעצורים.

דן בירון. פלאש 90 דן בירון. פלאש 90

באחת בלילה, כששרי ודן קמים ללכת, שואל רבין: “לאן אתם ממהרים?". שילון מגיב בשאלה משלו: “אנחנו כבר ארבע שעות פה, איך זה שאתה כשר ביטחון לא קיבלת אף טלפון בזמן הזה?". רבין עונה תשובה כואבת: “כשאתה מחליט החלטות כשלי כבר לא מצלצלים אליך". שילון הרגיש שהוא לומד לקח על ארעיות התהילה.

כמה ימים לאחר אותו לילה ולפני הבחירות במאי 77', שב שילון מלונדון עם קלטת מדגם של הטלוויזיה. “כזאת אני רוצה גם אצלנו", הוא אומר לבכיריו. “אצלנו זה לא יעבוד", הם צוחקים, “הישראלים ירמו". אבל הוא מתעקש והמדגם מתממש. כחצי שעה לפני השידור הוא מקבל את התוצאות ונכנס אל מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. האחרון מעיין בפלט וקובע: “קשקוש, זרוק לפח".

שילון: “זאת הנחיה או המלצה?"

צוקרמן: “לא אומר לך מה לעשות, ואם תיפול אגבה אותך".

שילון חוזר לחדרו, מחבר מכתב התפטרות, מוסר את התוצאות ליבין, שאומר “מהפך", והשאר היסטוריה.

בשלהי קריירה כמו שלך, באיזה מקום היית מדרג את “מבט"?

“במקום הראשון. אני מתגעגע לימים של חבורה ללא מורא וללא משוא פנים, של חופש דעה וחופש ידיעה".

המאפיה השמאלנית

שרי רז בת 78, ואני מתענג על הדיקציה. מילותיה אינן עיסתיות אלא מופרדות, אפויות. כגרגירי אורז שהורדו בזמן מן האש. אפילו הכעס שלה נשמע צלול, ברור וקצבי.

במלאת 50 שנה ל"מבט" היא מבקשת להסב את תשומת הלב שעד היום אין גוגל מזכיר את מגישות המהדורה: כרמית גיא, דליה מזור, ענת שרן ואותה. היא עצמה משדרת ב"רואים עולם", מצלמת בארץ ובחו"ל, אבל בהיררכיה הגברית של ימי בראשית, הקיפוח היה החוק. הפתיח של המהדורה, של האייטמים בעניינים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים היה תמיד של המגיש. הוא גם זה שראיין, “כי מי אנחנו שנשאל שאלות".

פעם נטשה במחאה אולפן בשעת שידור. היא התלוננה, מחתה, אבל כלום לא עזר. “הנשים רק למטבח ולמיטה", השיב לה אחד ממנהלי החדשות. אחר הוסיף: “אם את היית קוראת שסאדאת בא לארץ, לא הייתי מאמין לך".

כשערך והגיש את “יומן השבוע", הייתה אישה אחת מעיירה אחת שנגעה ללבו של מיכה לימור (80). “בכל פעם שאתה אומר ‘ערב טוב ושבת שלום'", סיפרו לו, “היא נעמדת מול הטלוויזיה ומשיבה לך ‘ערב טוב ושבת שלום'".

מיכה לימור. אלבום פרטי מיכה לימור. אלבום פרטי

אבל מעבר לרגעים הרכים האלה, החיים בכיסא שלו היו מעיקים. לימור החמיר עם עצמו ועם כתביו. בדק תמיד אם הוא והם לא מזייפים בעובדות, אם אינם מקבלים את דברי המקור כפשוטם, אם לא דבקו בהם כל השטיקים שקירשנבאום הגדיר כ"הזניית השידור".

לעתים נאלץ להניח את הראש תחת הגיליוטינה. באחד מימי שישי של מלחמת לבנון יידע אותו דן סממה כי שב מהשטח עם חומר נפץ בתרמילו. כשעבר באחד הכפרים צילם צנחנים על מרפסת שרים “רד אלינו אווירון קח אותנו ללבנון / נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון".

השעה הייתה 19:30, עוד שעה וחצי שידור, לימור היה חייב לחשוב בהיר ומהיר. אם יבקש אישור מנכ"ל, טומי לפיד יהרוג את הסיפור ברגע. אבל אולי הוא חייב להתייעץ עם מנכ"לו שהוא גם עורכו הראשי. לימור משדר בלי להתייעץ. בראשון הממשלה מתכנסת. “להדיח את כל המערכת ואת העורך בראש", עולה ההתלהמות. אבל לפיד לא נותן לגעת באיש, אף על פי ששטף את לימור מיד לאחר השידור.

אנחנו בליל 21 באוקטובר 1973 של מלחמת כיפור. לימור וצוותו שוכבים ליד חמ"ל גולני למרגלות החרמון. חיילי גדוד 51 מטפסים בהר ונכנסים לקרב עם הסורים. בכל שעות החשיכה האלו עולה בקשר השם “בני". “בני מסתער עם המא"ג", “בני רץ למעלה". לעיתונאי ברור שאינו חוזר לרוממה בלי ראיון עם בני. כמה שעות לאחר הקרב בני מסס יושב מולו נרגש. מדבר מילים פשוטות. מספר כיצד לפנות בוקר “כשקפא הקרב" יצא עם המא"ג מאחורי הסלע שגונן עליו. תוך ירי והתעלמות מהצרורות הניתזים אליו שעט עד לפסגה. “השאלה ‘מדוע עשית כך' נורתה מפי מתוך פליאה אמיתית", מספר לימור. מסס השיב שוב בפשטות נוקבת: “מה השאלה? אמרו לנו שזה העיניים של המדינה".

איך הגבת?
“נותרתי חסר מילים, המשפט הלם בי. כממלא מצווה לאומית אמרתי רק ‘תודה רבה'".

מקץ שנה הלך לימור לפגוש את מסס. חרף תיוגו כגיבור לא חזר יותר לעצמו. הוא הוכר כהלום קרב ומיעט לדבר. התפרנס מדיג עד שהסתבך בתגרה עם ערבי מנצרת והרג אותו. נגזרו עליו חמש שנים, שמהן ישב שלוש. מאז ששוחרר אושפז לסירוגין בשער מנשה. בגיל 53 מת מדום לב.

לימור עובד היום על עבודת דוקטור שנושאה “קהילות גרמניות בישראל". מאחוריו קריירה שהתחילה ב"מעריב". שירותו בחיל הים הביא אותו לגאנה, שם הדריך קדטים ופיקד על ספינת הנשיא אנקרומה. בחיל הלבן הכיר את אשתו מתנה. חש שהוא חייב לה כל מה שהשיג. בכל שנות הקריירה השוחקת שמרה על שלמות המשפחה, על סולידריות עם שלושת ילדיהם. ילדיו, אגב, לא אהבו כשזיהו אותו ברחוב. הוא דווקא נהנה.

מערכת הטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה־60. צלם : משה מילנר, לע"ממערכת הטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה־60. צלם : משה מילנר, לע"מ

ההופעה על המסך עושה את הבן אדם שחצן?
“אני רוצה להאמין שאותי לא".

היו כאלה שכן?
“בוודאי".

מי למשל?
“אל תעשה לי את זה".

הייתם מאפיה שמאלנית?
“רובנו פעלנו מתפיסה שהיום קוראים לה שמאלנית, זאת תפיסה ליברלית–הומנית, שמאל בהחלט".

יעקב אחימאיר, כשהגעת ב–1970 ל"מבט" מצאת מאפיה שמאלנית?
“הייתה הבנה מסוימת לעמדות הפלסטינים. הפלסטינים היו והינם אויב. אבל אז נאסר על קול ישראל ועלינו להשמיע את ערפאת בקולו והדבר עורר התקוממות".

היית חלק ממנה?
“ודאי. גם אני חשבתי שהאיסור סותר את כללי המקצוע".

כבן למשפחה הלוחמת, המשפחה המשדרת קיבלה אותך בחשדנות?
“מבחינה פוליטית הייתי יוצא דופן. במהפך 77' הייתה אווירת אבל בחדר החדשות. אני מניח שהימין ציפה שאעשה לו הנחות, אבל אני מאמין שנהגתי במקצועיות".

רן אדליסט. צלם : ללא קרדיט רן אדליסט. צלם : ללא קרדיט

חיית בשלום עם הפרסום?
“לא חשתי כזה נוח. אני אדם מסוגר, לא כל כך חברותי, לא מרגיש נוח בחברה גדולה, אבל הפגנתי ביטחון בשידורים חיים דרמטיים".

בתוכנית “מוקד" הראשונה שלו, שבה השתתף ככתב מראיין, האורח היה שר המשטרה שלמה הלל. הוא זוכר שרעד כל השידור. את השידורים אחר כך כבר הנחה. באחד מהם פרץ עימות בין הפרופ' יגאל ידין לרב שלמה גורן על חפירות ארכיאולוגיות. כשהוויכוח יצא משליטה פקד על גורן: “שמא יבלום הרב את פיו". כשיצאו מהאולפן לחש לו מנהל הטלוויזיה טוביה סער: “תתנצל". גורן שהיה נתון בשידור בבולמוס מילולי לא שמע את הערתו ולא ידע על מה הוא מתנצל.

מקצוען ללא פשרות אחימאיר. לפני כשנתיים התלוויתי אליו ואל אחיו זאבה ויוסי במסעם לדולגי, כפר הולדת אביהם אב"א אחימאיר. ראיתי אותו יורד מהדרך הראשית, משוטט בשבילים, רושם, מצלם, תורם את כולו לטובת הסיפור.

מה היה ההישג הכי גדול שלך?
“לא יודע על שלי, אבל ‘מבט' הייתה מופת לעיתונאות אלקטרונית".

מעוררת געגוע?
“היום יש יותר מדי פטפטת באולפן, פרשנות שמשתלטת על העובדות, מגישים שחשים חשובים מהאייטם, גסות רוח אל אורחים".

בגילך המכובד אתה עדיין על המסך.
“אני אוהב את מה שאני עושה".

חרטות?
“לקחתי את העבודה יותר מדי ללב".