"בשיא התהילה שלי, הייתה קבוצה של מעריצות שהגיעו אלי כשעל הידיים שלהן מקועקע השם שלי. זו הייתה חצייה של גבול, זה הרתיע אותי, לא יכולתי להכיל את זה שמישהו יכול לפגוע ככה בגוף שלו מתוך הערצה", נזכרת דנה דבורין בשנות ה־90 הסוערות, אז היא הייתה אחת מכוכבות הילדים הגדולות בישראל.

“הן היו צעירות ממני בשנים בודדות. עבורן זו לא הייתה פגיעה, אלא סימן להערצה", היא מספרת. "אני זוכרת את הבנות עד היום, את הפרצופים. במבט לאחור של 25 שנה אני כבר לא זוכרת איך הגבתי באותו רגע, אני מקווה שאמרתי משהו נכון לאותו רגע. זה היה קשוח. מעניין אם הן עדיין מסתובבות עם הקעקוע. צריך לעשות תחקיר בעניין".

דבורין, היום בת 44, נשואה ואם לשתי בנות (9.5 ו־15.5), הייתה אחת הכוכבת הגדולות בארץ, הגישה תוכניות טלוויזיה, הופיעה בתשדירים שונים בערוץ הילדים, הקליטה גרסאות ילדים עבריות ללהיטים “מקרנה", “אגאדו" ו"צ’יקי צ’יקי טה" והופיעה על הבמות בכל רחבי הארץ ב"עיר ערוץ הילדים".

אבל אז, אחרי שנים ארוכות בערוץ, הודיעה לפתע על פרישה. בשנים האחרונות היא מאחורי הקלעים - כבמאית תיאטרון שגם מגישה מדי פעם תוכניות למבוגרים. כעת היא עסוקה עד מעל לראש באחד הפרויקטים הגדולים שלה, פסטיבל “חלום של תיאטרון" שנפתח היום (ראשון), ובו היא משמשת כמנהלת אמנותית זה שבע שנים. השנה הגיע פסטיבל הצגות הילדים להישג מרשים, כשלראשונה הוא יציג בתוך תיאטרון הקאמרי, בסימן “70 שנות ילדות ודמיון".

שיר עם ורד

“מגיל קטן הייתי מציקה לכל מי שנקלע לדרכי מבוקר ועד ערב, עם הצגות שהרמתי", מספרת דבורין על דרכה אל הבמה. "כל מי שעבר בשכונה היה קהל פוטנציאלי מבחינתי, ולא עניין אותי אם הוא רוצה או לא. ההורים שלי הבינו שלא ילך להוריד אותי מזה והעדיפו לטפח אותי. התחלתי את הקריירה בתוכנית ‘תופסים ראש’ כשהייתי בת 13, תלמידה בבית הספר לאמנויות, במסגרת שיתוף פעולה בינו לבין הערוץ הראשון. ‘תופסים ראש’ שהנחה נתן דטנר כללה שירים ומערכונים, כאשר בכל פרק הוא אירח אמן אחר, והיו איתו קבוצה של 15 ילדים, אנני הייתי אחת מהן. במשך שלוש שנים היינו הולכים פעם בשבוע לאולפני הרצליה עם מורתי צביה הוברמן, שגם הייתה הבמאית של ‘תופסים ראש’, וגם פתחה לי את הדלת לעולם הבימוי. זו הייתה חוויה מדהימה, זה היה ללמוד את התחום, לדעת איך לעבוד בצוות, לדעת לקבל ביקורת, לדעת במה אתה טוב, איך זה לעבוד בקבוצה ולהכיל את זה שאתה לא מקבל מה שאתה רוצה".




הפריצה הגדולה של דבורין קרתה כמה שנים אחרי, כשבמסגרת להקת “צעירי תל אביב", השתתפה בסדרת הלהיט לנוער “לא כולל שירות" של הערוץ הראשון. “הייתי בת 15־16־17, זה היה גל של תהילה מאוד עוצמתי, מאוד גדול, די בלתי נתפס עבורנו כנערים - להגיע להופעות ולקבל גל של מעריצים שצורחים, בוכים, קורעים את הבגדים, הטרדות בטלפון", היא מספרת. “בתקופה הזו, בשנים 1990־1992, לא הכירו את התופעה של שחקנים שיוצאים מתוך הטלוויזיה כדי להופיע על במות בכל הארץ. זה היה משהו ראשון מסוגו, ‘לא כולל שירות’ הייתה, סוג של טלנובלה הראשונה בארץ, שהיא בעצם סדרת נוער. אני חושבת שהיציאה הזו מהטלוויזיה אל הבמות נתנה משמעות מאוד גדולה לכוכבות שהייתה לנו באותם ימים ולהערצה הנלווית".

איך את מסתכלת על התקופה הזו בפרספקטיבה?
“התקופה הזו זכורה לי, במבט של 25 שנה לאחור, כתקופה מדהימה, חוויה של ילדות ונעורים שמלאה בעשייה ואקשן, אין לך רגע דל, יש חבר'ה שאתה גם יוצר איתם וגם מבלה איתם. אם אני מנסה לנתח ברמת המיקרו את דברים, ברור לי שהיו הישרדות ותחרות, שהיו חלק מהמשחק. אז הרגשתי שאני זו אני וכל אחד מציע משהו אחר. היום ברור לי בתור אדם בוגר שאתה מצניע דברים שבאים ממך, יש רגעים שנותנים לך פחות או נותנים לך יותר. אני חושבת שזה רק בנה אותי, חישל אותי והדליק אותי. זה זכור לי בתור משהו מאוד כיפי".




אבל להערצה היו גם פנים פחות יפות. “היו לי הרבה סטוקרים שהגיעו אלי בכל מיני דרכים וכל מיני צורות", היא משחזרת, “אם זה הטרדות בטלפון, הטרדות לא נעימות. היה אז טלפון בבית, זה עבד אחרת. היו מגיעים ומחכים מתחת לבית. השיא, כמו שסיפרתי, היה הנערות שקעקעו את השם שלי. כל הדבר הזה התעצם אחר כך, בערוץ הילדים. בתור ילדה, מגיל צעיר זיהו אותי וקיבלתי את זה באהבה. אם אני לא נהנית מזה, אז בשביל מה אני שם? אני על הבמה כדי ליצור דיאלוג, להעביר את הלב שלי הלאה. אם אני לא יודעת לקבל את האהבה וליהנות ממנה, אז אני לא צריכה לעשות את זה. מבחינתי אי אפשר אחרת". 

"יש לי סיפור חמוד: בחור שחיזר אחרי בצורה נורא רומנטית. הוא היה שולח לי כל יום במשך 60 ימים ורד אדום וקלטת עם שיר אהבה. בפעם הראשונה, זה היה אחד השירים שאני הכי אוהבת, Something של הביטלס. יום אחד הוא הגיע לפתח דלתי והציג את עצמו. אומנם הוא לא היה הבחור בשבילי, אבל זו הייתה דרך חיזור מרגשת ורומנטית, אף על פי שהוא לא היה האחד. זו הייתה תקופה אחרת, היום זה ‘ערה?’ או הלב ששולחים לך בוואטסאפ. העולם התקדם ולוקח ואותנו למקום אחר. גם ההורים שלנו יכולים להגיד את אותו הדבר עלינו. כנראה מי שקורא אותי אומר ‘איזה זקנה’ (צוחקת)".

איך את רואה את כוכבי הילדים של היום? ההופעה של נועה קירל, למשל, מאוד שונה ממה שאתם עשיתם בערוץ הילדים.
“העולם הזה מאוד השתנה, המדיה השתנתה, הדרך של בני הנוער השתנתה, הכוכבות נורא צעירות והמעריצים צעירים. אבל גם בימים שלנו הייתה ביקורת שאנחנו חשופות מדי ויפות מדי. תמיד תהיה ביקורת, ולי קשה לבקר. העולם צועד קדימה ויש לזה מחיר. הילדים היום נחשפים לדברים שלא תמיד מתאימים להם. הביקורת היחידה שאפשר להעביר בעיניי זה על כל הורה ומה שהוא מעביר לילדים שלו. אני לא יכולה לבקר את התחום, כי זה העולם, והעולם הולך למקומות אחרים. האחריות היא של ההורים לדעת מה להציג לילדיהם".



געגוע נעים

כאמור, אל שיא התהילה הגיעה דבורין בערוץ הילדים, שעליו ויתרה כשהוצע לה לראשונה להפוך למנחה. “אחרי השחרור החלטתי שאני נוסעת לטיול שאחרי הצבא ונסעתי לגואטמאלה לחודשיים", היא נזכרת, “שבוע לפני שנסעתי, מתקשרת אלי עורכת מערוץ הילדים ומבקשת שאהיה מנחה בתוכניות הקיץ. אמרתי לה שאני רוצה לנסוע לטייל, והיא אמרה לי ‘אבל תראי דנה, זה ערוץ הילדים, את בטוחה שאת רוצה לוותר על זה?’. הייתה לי מחשבה שיש רק לצעירים, אמרתי לעצמי: ‘אם ירצו אותך ואם את מתאימה להם, הם ייקחו אותך בעוד חודשיים’. הייתי בגוואטמלה וחזרתי לניו יורק, ובעודי רוקדת באחד המועדונים שם, פגשתי את המפיקה, והיא אמרה לי ‘מאמי, מחכים לך בארץ’. הוכחתי לעצמי שכשרוצים אותך, מקבלים אותך גם קצת אחרי".

דנה דבורין, ערוץ הילדים. צלם : יוסי צבקר דנה דבורין, ערוץ הילדים. צלם : יוסי צבקר


היה לכם קוד התנהגות, מה מותר ומה אסור?
“כשאתה מוביל דעת קהל, ולא משנה אם זה בהנחיה בערוץ הילדים או בתיאטרון או בפוליטיקה, יש לך אחריות מסוימת להתנהג בהתאם. אתה משפיע על הילדים הרבה מעבר למה שאתה חושב. כל קמפיין שהיה - לא לחצות באדום, לא לעשן סיגריות וכו' - על ערוץ הילדים היה תו תקן מאוד גבוה. המנחים נבחרו בהתאם והתנהגו בהתאם". 

"כשאתה חלק ממערכת, אתה לוקח תפקיד ויש הגבלות, בגלל זה בחרתי להיות עצמאית לפני 12־15 שנה, כי בסופו של דבר תמיד חיפשתי את הדרך שלי להביע את עצמי, ולא בהכרח הדברים שם היו בהלימה למה שאני חיפשתי. אם אלה חוקים והתניות ואם אלה דברים שלא אהבתי. בגלל זה אני נאמנה לעצמי ויודעת שאני בוראת את המציאות המקצועית שלי. אין הלימה בין המקום שמכתיר אותך, מעוניין שתעשי דברים שאת רוצה לעשות ויכול לנשל אותך. לכן האותנטיות שלנו כבני אדם היא הדבר הנכון ביותר, ובגלל זה בחרתי להיות עצמאית כיוצרת, בשפה שלי, בדרך שלי ובאמנות שלי".



מה היה הרגע שבו אמרת לעצמך “די"?
“זה לא קורה ביום אחד. זאת תקופה שבא אני מרגישה שיש לי מה לומר ושאני רוצה לעשות דברים בדרך שלי. אני רואה את הדברים אחרת, אני רוצה להיות יוצרת. אני רוצה להיות שותפה לתכנים, אני רוצה לעמוד מאחורי המצלמה, אני כמהה לביים. לאט־לאט התרחקו הצדדים, לאט־לאט המקום שלי התרחק ממה שהייתי רוצה שהוא יהיה, הרגשתי שמיציתי את עצמי וזה קרה".

איך זה קרה? המנחה הגדולה של הערוץ ניגשת למשרדו של העורך הראשי ומנחיתה את זה עליו?
“הייתי לקראת חידוש חוזה והייתה פגישה עם מנהלי הערוץ. באתי עם האג’נדה שלי והצגתי בפניהם את הדרך שבה אני רוצה להתפתח, שלא התאימה למה שקורה, הם הציגו את הדרך שלהם מול שאר המנחים, כולל אותי, והחלטתי שזה לא עבורי. באתי לאותה פגישה בידיעה שלא אמשיך, כבר הרגיש לי שזה לא הדבר הנכון עבורי. הבנתי אחרי הפגישה שזה הזמן שלי לצאת לחופשי. זה התאים לי, כי באותה תקופה כבר הייתי נשואה והתחשק לי להיכנס להריון, לנסוע להודו, לנקות את הראש ולעשות ילדה קטנה חמודה".

דנה דבורין. צלם : דניאל קמינסקידנה דבורין. צלם : דניאל קמינסקי


את מתגעגעת לשם?
“ברור. תמיד כיף להתגעגע למקום שהיה לי בו מדהים. זה געגוע שהוא נעים, הוא לא געגוע שמגרד לך לחזור. הוא געגוע של אהבה למקום שהוא לא המקום שלי, הוא היה הבית שלי הרבה שנים ומאוד אהבתי להיות שם. זה געגוע טוב".

הבנות שלך יודעות שאמא שלהן הייתה כוכבת ילדים?
"אנחנו לא עושים מזה עניין גדול. בתור ילדות הן חששו שייקחו להן את אמא. תמרי, בתי הגדולה, חוותה את זה בתור ילדה קטנה. אבל בביתי לא עושים עניין גדול ממפורסמים. אני מלמדת אותן שבן אדם זה בן אדם. הן בעיקר נהנות מזה ומדי מפעם מפריע להן שקצת גונבים להן את אמא".


טעימות מפעם

בימים אלה, כאמור, דבורין היא המנהלת האמנותית של “פסטיבל חלום של תיאטרון", שמסכם שנה גדושה של הצגות איכותיות לילדים ולנוער ומתקיים תחת המטרייה של משרד התרבות וארגון אסיטז’ – הארגון הבינלאומי להצגות ילדים ונוער. בפסטיבל משתתפות 20 הצגות, שכולן מתחרות על פרס התיאטרון להצגות הטובות ביותר בארץ. “יש לנו שיתוף פעולה עם מרכז ‘מהותי’, ועם הקאמרי יהפכו החללים המשותפים למתחם חוויתיי בניחוח נוסטלגי, שמספר את סיפורה של המדינה ותרבותה מימיה הראשונים ועד ימינו, עם פעילות מיוחדת בשם ‘הכל מתחיל בשאלה’", מוסיפה דבורין. “אני גם מפיקה את כל הפסטיבל וגם מנהלת את כל המערך. זה אומר לנהל את כל הדבר הזה מהרעיון והקונספט, דרך המגעים עם הקאמרי, הבחירה האמנותית של אירועי החוצות, דרך בימוי אירועי החוצות ועיצוב התוכנייה והטקס. יש לי שותפה, תמר רצאבי, ואנחנו בעצם מנהלות יחד את המערך".



מה את בוחרת להציג על במה כבמאית במופעי ילדים?
“זה מרגש בכל פעם מחדש ליצור ולתת לילדים אפשרות להיכנס לחוויית תיאטרון אחרת. השנה, רוב ההצגות מתכתבות עם נושא 70 שנה למדינה, אם זה ‘הרצל’ של תיאטרון ‘גושן’, או ‘חבילה משמיים’ של תיאטרון ‘הקיבוץ’. הפואיה - אולם הקבלה של התיאטרון, הופך למקום חווייתי עבור הילדים ועבור ההורים, דרך תפאורה שמתכתבת עם מה שהיה פעם, ודמויות, ותיבת הדואר שאליה שולחים איגרת עם בול במקום ווטאסאפ, הטלוויזיה שהייתה פעם או הרדיו, איזושהי חוויה תיאטרונית של מאז ועד היום. יש בזה פן נוסטלגי איך שגדלנו, גם אם זה היסטורי - לתת טעימות של מה שהיה פעם. הצגות יכולות להעביר חוויה, לא מהמקום הדידקטי. גם כשאתה רואה קלאסיקה, אתה הרבה פעמים נחשף לתקופה, להתנהגות ולתרבות, ואני מאמינה שעבור הילדים זה חוויה מעניינת".

דנה דבורין. צלם: ניר קידרדנה דבורין. צלם: ניר קידר


איך עושים את ההפרדה בין המקום שרוצה לחנך ולהעביר מסרים למקום של להצליח ולעשות אמנות?
“הגישה שלי היא קודם כל אמנותית.צריך להעביר מסר. אל תעלה על הבמה אם אין לך מה להגיד. אני לא מאמינה בלהיות דידקטי, אלא בדרך אמנותית, מאתגרת, מצחיקה. צריך להעביר את הילדים מסע. אם אתה רואה משהו שהוא רק דידקטי, זה מבטל את הדרך שלך בעולם הזה. הצגות סל הן מכוונות מסרים, אבל היוצרים עושים את זה בצורה מדהימה. הילד סופג את הרעיונות ולא מרגיש שמנסים להאכיל אותו במסרים או בדידקטיות".

מה את עושה חוץ מהפסטיבל?
“אני אוהבת דברים אלטרנטיביים, אני אוהבת יצירה אמנותית מאתגרת, אני אוהבת לעבוד דרך מוזיקה בהצגות ללא מילים. מעבר לזה שאני מתעסקת בתיאטרון חברתי בעמותת ‘פלטפורמא’, תיאטרון שנותן במה לנשים נפגעות אלימות, ושם למעשה הרעיון הוא להתעסק עם תיאטרון שעושה שינוי, שנותן במה קצת אחרת לנשים נפגעות אלימות מינית ופיזית וכו'".



איך הגעת לזה?
"לפני עשר שנים התחלתי לעשות שיפטינג לעבודה מאחורי הקלעים, רציתי לביים וחיפשתי דרך מעניינת להתחיל להתעסק בזה אחרי שלמדתי. רציתי לעשות תיאטרון בכלא, תיאטרון שמייצר שינוי. הכירו לי את קרן כהן ישראלי, שותפתי לפלטפורמא. שם נחשפתי לראשונה לעבודה עם אסירים. זה ממלא אותי, אני מרגישה שאלה החיים עצמם. אין דבר יותר מרגש ויותר מספק מלעשות את האמנות שלך, וגם לתרום ולייצר שינוי. זה אחד הדברים הכי מספקים שעשיתי בחיי. זו אהבה גדולה".

אז אין סיכוי שנראה אותך חוזרת לבמות?
"מקומי היום הוא בצד שבו אני בחרתי - לביים, ליצור, לנהל אמנותית, ואני מאמינה בדברים שאני עושה. אני לא מחפשת לחזור לבמה, בטח שלא להצגות ילדים, בטח שלא בגילי".