שיטוט מקרי ביום חמישי שעבר, בשעה תשע וקצת בערך, הביא אותי לאזורי שלט שמהם אני נוהג להתרחק בדרך כלל. הרגשתי רענן ואמיץ בתחילה ופתחתי את הסיור ב–Yes Comedy אצל "תום יער עושה בגרות". אולי זו הייתה טעות. אולי הייתי צריך להשאיר את תום יער לסוף, כי בכל הפעמים שצפיתי בהופעותיה של הסטנדאפיסטית המשעשעת יצאתי עייף ועצוב.

אולי, אגב, זה שיבוש מכוון של השפה העברית, אחרת קשה להבין למה מכנים את תום יער סטנדאפיסטית, ומאיזו סיבה טוענים שהיא משעשעת. תום יער לא מוציאה מהפה צירוף מילים שמתחבר למשהו מצחיק. היא אומרת שהיא הולכת להכניס טמפון. ולעשות קקי. ומכניסה לפה ביצה שלמה. אין בזה, לפי כל מדד שמעל גן חובה, דבר מה מצחיק. אולי, בקושי, יש בזה גסות. מומלץ ליער להעשיר את הלקסיקון הלשוני עם המילה פיפי. הקהל אולי לא יגדיל את צחוקו, אבל עם פיפי וקקי גם יחד, בתוספת טמפון, תום יער בוודאי תרגיש טוב הרבה יותר.

תום יער, אגב, צודקת בדרכה. עובדה: במקום לאסור עליה את הכניסה לאולפן - לכל אולפן - זו עונה שנייה שהיא מקבלת תוכנית בפריים טיים, אז למה שלא תמשיך להגיד פיפי–קקי (אפשר גם אורה שמשתינה אחורה וינתי פרזי)?

ימי התום הפרטיים שלי, כך הרגשתי, תמו, וברגל יגעה ומדוכדכת צעדתי לאפיק 14, הוא ערוץ עשר, שם ריצדה על המסך אותה גברת באדרת אחרת, אלא ששם נקראה תום יער בשם "קופה ראשית". על המסך חלפו אנשים, דקלמו טקסטים, לפעמים צרחו ורבו ביניהם. הייתה בבירור עלילה כלשהי, אבל שאלה אחת ריחפה באוויר כל העת ולא ניתן לה מענה: למה התאספו כל האנשים האלה כאן? מה בעצם הם רוצים?

האירוע הקרוי "קופה ראשית" לא היה שנון. לא סאטירי. לא מצחיק. גם לא עצוב או דרמטי. הוא פשוט שהה שם על המסך, בזבז פיקסלים, חסר כוונה או מטרה, מעורר תמיהה. כמו חידה חסרת פתרון שאינה יכולה להסביר למה נכתבה, למה צולמה, למה שודרה על המסך.

באיזשהו שלב, בין תחושת צער לפיהוק, מצאתי את עצמי מתלבט בשאלה למה זה עובד ככה. למה יש מי שמרשה להעלות שידור עלק הומוריסטי כאשר אין בשידור ולו דחקה בודדת אחת מצחיקה באמת. הם לא רוצים רייטינג שם בערוץ עשר, תהיתי, ואיפה איוב קרא כשצריך אותו. ספוג הרהורים נוגים אלה דידיתי לכאן 11, כדי לקבל על הראש מקלחת קרה נוספת.

בכאן 11 שידרו תוכנית אוכל, "אנחנו על המפית" - משהו על שפים ישראלים שעושים את זה בחו"ל. וידוי קטן: אני לא יכול לסבול תוכניות אוכל. אני משתעמם עד מוות מתוכניות אוכל. לחתוך פה, לקצוץ שם, להוסיף עכשיו את הבצל המקורמל, ומממ, יצא נהדר - זו לא טלוויזיה בעיני. באותה מידה אפשר לשדר תוכנית עם האינסטלטור שלי - בלי לפגוע במקצוע כמובן - פותח סתימה באמבטיה.

"אנחנו על המפית", ברק יחזקאלי.  צילום מסך "אנחנו על המפית", ברק יחזקאלי. צילום מסך

כבר לא מעט שנים השתרש הנוהג לתחוב תוכנית אוכל בכל פינה, אבל מדריך להכנת קרטופלע בשעת צפיית שיא - כזה עוד לא ראיתי. מי שמשבץ בשעת פריים טיים תוכן על מה ואיך עושים לקולרבי, אסור לו לעבוד בטלוויזיה. אדם כזה אומר בגלוי: רבותי הצופים, אני מזמין אתכם לא לצפות בערוץ שלי. ואם בכל זאת תתעקשו, הכנתי לכם תוכנית שסביר להניח שתשעמם את מרביתכם. תלמדו לקח ולהבא תתרחקו מהערוץ שלי בפריים טיים, ובכלל תתרחקו מהערוץ שלי. אגב, האיש הזה מצליח בצורה מסחררת. אפשר לכנות את אפיק 11 בשלט כאן 11, או שם 11, אבל מה שיש לנו בינתיים זו שערורייה בזבזנית בשם ערוץ 1.

בקשת 12 שידרו "האח הגדול". אומר זאת כך ואסתפק בזאת, יונית: לא כל הארץ חוקרי אנזימים במכון ויצמן. ב"האח הגדול" בהחלט העלו את השיטה להרחקת מדענים משעממים מהטלוויזיה לכדי שלמות, ואסתפק בזאת, יונית. ברשת 13 דילגו נינג'ות על גבי מכשירים בקלילות שהזכירה גורי שימפנזים הממהרים לצמרת עץ לאכול אגוזי קוקוס ולקבל חיבוק מרותם סלע (בתנאי שלא יזיעו עליה).

האח הגדול. צילום מסך האח הגדול. צילום מסך

זה היה ערב אחד אקראי של טלוויזיה ישראלית שבכוונה תחילה בחרתי שלא להיזהר בו. צרכתי מהמיטב שהיצירה המקומית שלנו תורמת למרחבי השלט. לבד מהאיכות המתפרצת מכל פינה, בלתי אפשרי היה שלא להתמוגג מהעליצות הקורעת כמתואר, החל מהקקי של תום יער ועד ניב רסקין, שהמיר את עמדת השדר במשחקי מכבי תל אביב במגבעת פרשן התנהגות גורי הקופיפים.

כל פינה הייתה מלאה עליצות. הרי יהודים אנחנו. מוכרחים להיות שמח. גם כשעצוב. גם כשהבדיחות כמעט תמיד צלעו. גם כשהאיכות כמעט תמיד הייתה ירודה. לחץ מי שלחץ על כפתור המכונה ויצא צחוק מלאכותי. עכשיו רק נותר להמציא מכונות שיצפו בעליבות הזו, ללכת לחדר אחר וליהנות.

יום חמישי, 9.8‏, Yes Comedy, ‏כאן 11, קשת 12, רשת 13, ערוץ עשר

***

הולכים מכות ברומניה

מעטים הם אירועים מקסימים יותר מישראלים המשתתפים בקטטות המוניות. להלן הצעה לריאליטי מכות שאין כדוגמתו בעולם.

השבוע התפרסם סיפור קטטה המונית בין נופשים ישראלים ברומניה, על סף בריכת מלון, אחרי הופעה של ליאור נרקיס. כבר כתבתי כאן בעבר כי קטטות המוניות בין ישראלים - בעיקר כאלו שמשולבים בהן כיסאות פלסטיק וקרשים - מסיבות לי עונג רב. וזאת למרות הפגיעה בשמה הטוב של המדינה, אם עוד נותר כזה בעולם התיירות.

אני מחזיק בדעה שאנשים הלוקחים חלק בקטטות המוניות הם אנשים שמגיע להם. יש אנשים שנולדו להשתתף בקטטות המוניות, ויש כאלה שלא. עניין של אופי.

כתבתי כאן שיועיל מאוד אם לתוכנית הלימודים בבתי הספר שלנו יצורפו שיעורי צילום בסמארטפון, כדי לשפר את איכות הצילומים באופן שיקיפו את מלוא חוויית האירוע: החל מהקללות, המשך בחבטות וכלה במעבר לשימוש בכיסאות וקרשים.

אני מבקש בזאת לשפר את הרעיון המבטיח ולהופכו למודל תוכנית ריאליטי בלתי מוכר עד כה. העיקרון מאחורי הרעיון: במקום לתפוס את ההר הולך מכות, הבא אותו אליך לחצר, שילך מכות אצלך. הערוץ שיזכה במכרז להפקת התוכנית ישכור, כך על פי הרעיון, שטח אחסנה מיוחד במלון שבו נופשים בעיקר ישראלים. למשל בולגריה או רודוס. שטח האחסנה ימולא מראש בעשרות כיסאות כתר פלסטיק, קרשים ובקבוקי בירה ריקים. עם הגעת הקבוצה הישראלית ייפתח המחסן, הציוד יפוזר על הדשא, והמצלמות יוצבו סביב.

להמשך כבר לא צריך לדאוג. הישראלים ידאגו לכל מה שצריך, ואנחנו הצופים נקבל מכות מתועדות כמו שצריך. די לחלטורה, אני אומר. הגיע זמן למקצוענות. למה מה קרה לכם?