הנה מה שניתן לומר על הסרט "ויטמאניה": הוא ארוך. מאוד ארוך. בשעה וחצי פלוס אפשר לדחוס בקלות את הפרק הבא של, נגיד, "רמבו". ולא שהסרט חסר חשיבות. להפך. אלא שבעברית צחה קוראים לזה מריחה. אוי, איזו מריחה. עם מסקנות שניתן להציג ברבע מהזמן. עם איזה נגן יוקלילי מקשיש שאחראי לחלק האומנותי של הערב ושר, כן שר, שירי ויטמינים שונים. אחרי הסרט הזה הבנאדם באמת צריך ויטמינים.
רק שלא בטוח שהוויטמינים יעזרו לבנאדם. לא שהוויטמינים אינם חשובים לו - להפך. לפעמים חוסר באחד מהם או יותר יכול לפגוע ביכולתו להילחם בצרות שאורבות לו בחוץ, אלא שהכמות היומית הנדרשת מכל אחד מהם היא פחות או יותר בסדר גודל של שן של זבוב. בחלקם אף פחות. גלולה שלמה מהם היא הרבה הרבה הרבה מעבר לנדרש למשתמש, אם כי היא קטנה מדי בגודלה ובמחירה לבעל הסופרמרקט המעוניין למכור לנו עוד ועוד אריזות ויטמינים.
ויתרה מכך, כך מספר לנו הסרט הארוך, ושר לנו נגן היוקלילי, הוויטמינים הם רק קבוצה קטנה ממאות חומרים המצויים במזון שלא נחקרו עדיין וחיוניים לתפקודו התקין של הגוף. ככה שגם אלה וגם אלה חשובים עד מאוד, אלא שהמדע פשוט עוד לא בירר איך ועד כמה. אנחנו יודעים למשל שחוסר בוויטמין C אמור לגרום לנו לצפדינה, אם היינו כמובן מלחים על אוניות במאה ה־16. אלא שהמאה ה־16 כבר חלפה, ובקרוזים לא מחייבים כל בוקר את הנוסע להשתתף במסדר אכילת תפוז, ועדיין אלפי המשתתפים בכל הפלגה אינם מובלים מהאונייה היישר לבית החולים כשכל שיניהם נשרו ומעיהם מטפטפים ללא שליטה.
אז מה קורה פה? מבחינה מדיצינית עוד לא יודעים מה קורה פה. מבחינה כלכלית ברור לגמרי: שוק ויטמינים שמגלגל 100 מיליארד דולר מדי שנה ברחבי העולם, 40 מיליארד מתוכם רק בארצות הברית לבדה. זה שוק, חברים, שבאמת מסתדר יופי בלי ויטמינים.
"ויטמאניה", הוט 8