"ר' יהודה הלוי כתב את ספר 'הכוזרי' בדיוק לפני 880 שנה. הוא לא קרא לו 'למה הכוזרי', אלא 'הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה', והעלה בו טיעון מעניין: מדוע אחרי חורבן בית ראשון, ואחרי ששבנו מגלות בבל, בנינו בית מקדש שני וניצחנו את היוונים - מה שנראה כימות המשיח - חרב גם בית המקדש השני. כבר בזמנו הוא חשש מחורבן שלישי, וטען שארץ ישראל היא הארץ היחידה בעולם שלא שייכת לעם שלה ולמעשה מקבל אותה בהחכרה. איך מצוטט אלוהים בספר ויקרא? - 'והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, גרים ותושבים אתם עמדי'".
הדובר: הבמאי והמחזאי יוסי יזרעאלי (81) לקראת בכורת "למה הכוזרי", הצגה חדשה שלו, ה־75 בבימויו, שעולה בבכורה בתיאטרון "תמונע" בסוף השבוע.
כלומר, הצגה אקטואלית מתמיד?
"בוודאי. אני לא עוסק בהיסטוריה, גם לא ביידישקייט, אלא בחומרי מזון כמו 'למה הכוזרי', שמחכים לנו, ואיש אינו טורח לגעת בהם. כך העליתי לפני שנתיים בפסטיבל ישראל הצגה על ספר איוב וזה היה מדהים. דברים כאלה חייבים להביא לקהל. זה מה שמביא אותי למאבק על תרבות יהודית, בתקופה שבה אין שום גורם שנותן תשובה אסטרטגית למזימת ההדתה. יש ללמוד מר' יהודה הלוי, שהזהיר כי השימוש בתואר 'עם הבחירה', כנושא להתגאות בו, גרוע יותר מחילול שם שמים. זאת, מפני שהתואר 'עם הבחירה' הוא עול מוסרי מאוד".
אדם רב פעלים יזרעאלי, שהתכבד השנה ב"ריקוד העקרב": ספר מקיף שפרסמה תלמידתו, ד"ר רויטל איתן, עליו ועל יצירתו, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. יזרעאלי הוא במידה רבה תיאטרון של איש אחד. בהצגה "למה הכוזרי" הוא היזם, בעל המעוף, המחזאי, הבמאי ומעצב התפאורה. להלחנת המוזיקה הביא את בנו הבכור תומר, בעוד בנו הצעיר יותם לימד את השחקנים לקרוא את מגילת איכה בהברה ספרדית. ועיינה, הבת האמצעית? - היא מטפלת בילדיה.
לכמה קהל בערב אחד אתה מצפה בתמונע?
60־50 איש. אולי 100. משהו כזה".
זה מספק אותך?
"מאוד! כשאני הולך לעתים נדירות לראות הצגה ברפרטוארי, מה שמפחיד אותי זה ההרבה קהל. כי קהל שמזינים אותו בבמבה, מקבל כאב בטן מקוויאר. אני רוצה לעסוק במעדנים, לא בג'אנק פוד. הקהל שבא לראות הצגות שלי, הוא מעין קומנדו תרבותי".
ליזרעאלי יש לא רק קומנדו בקהל, אלא גם קבוצת שחקנים שהולכת אחריו כחוליית קומנדו נאמנה. אל יפתח אופיר, בני אלדר, אברום הורוביץ ואייל נחמיאס, מצטרפת שיר אורדו, זמרת וכנרת בת 21, בוגרת תוכנית הטלוויזיה "בית הספר למוסיקה".
כשאתה מרים את ראשך מהצגתך ומביט אל התיאטרון הישראלי סביבך, מה אתה רואה?
"הדבר הנורא בתיאטרון הישראלי כיום נעוץ בכך שהמחזאות שנוצרת כאן היא מחזאות של קלקר ושל סכרין. רבים מהבמאים בארץ הם במאי איקאה, קבלני הצגות או מופעי כולסטרול מגושמים. ברדידות שלו, הופך התיאטרון הישראלי למעין החוג הדרמטי של ליברמן, כשאינטלקט נהפך למילה גסה, עד שמבייש לראות הצגות מסוימות.מצד שני אני רואה שהתופעה הנפסדת של מנהלים החולשים על תיאטראות שנים רבות, מסתיימת. איך אמר גוגול? 'בינוניות נגרמת ממשהו שנמשך הרבה זמן'. המנהלים האמנותיים, שישבו שנים על שנים על כיסאותיהם, העלו הצגות לא על מהות, אלא על נושאים שקורצים לקהל, המתפתה להם והולך אחריהם כמו טמבל, בלי להיות מאותגר מבחינה רוחנית. תיאטרון צריך להיות בוטיק, לא משהו המוני".
אתה נמצא במקום היאה לך בתיאטרון הישראלי?
"אני לא דורש מה שיאה לי, אלא הולך בדרכי שלי. השאלה מבחינתי היא לא המקום, אלא אם אני יוסי, או לא. מה שחשוב לי זה להיות נאמן לעצמי, כשהדברים שאני יוצר מכים גלים בקצב שלהם".
אם יהיו שינויים במשרד התרבות, מהן ציפיותיך?
"אני מצפה ממנו לחשיבה אסטרטגית לטווח ארוך ולחזון. לא רק לסתימת חורים באמצעות תקציבים".
אתה אופטימי?
"אין לי ברירה. הייאוש הוא לוקסוס גדול מדי".