"כשאני מתייחס בסרט שלי לתופעה מסוימת, חשוב לי להעביר אותה דרך הפריזמה של אישיות כלשהי", אומר בעז רוזנברג, במאי סרט התעודה המעולה "צ'אנסלה, השחור החדש", שיוקרן הערב, ב-21:15 בכאן 11. "כך גם הפעם, כשאני מביא מבט על תופעת הפליטים מאפריקה באמצעות סיפורו האישי של השחקן שון מונגוזה". 

"כשהתופעה התרחבה, מצאתי לנכון לצאת לדרום תל-אביב, העיר שלי ולראות מה קורה שם", הוא מעיד. "כשהגעתי לסביבות רחוב נוה שאנן, נדהמתי למראה מה שניתן לקרוא לו אפריקה הקטנה, כשכל ההוויה שם נתנה לי להרגיש כאילו שנשאבתי לעולם אחר. כשנה ליוויתי את הפליטים הסודנים.  עניין אותי להבין את נפש הפליט ואולי דרך זה להבין דברים גם עלינו ועל החברה שלנו.

"שון, אז בן 17 וחצי, הגיע אלי לאודישן לתפקיד קטנטן ומשך את תשומת הלב שלי. אמנם בחור שחור, אבל כל ההוויה וההתנהלות שלו הן לא רק כאילו שהוא נולד פה, אלא כאילו שאפילו גם סבא שלו. זה הדהים אותי. אז עזבתי את הפליטים הסודנים ופתחתי במסע עם שון, מי שבגיל חמש נמלט עם אמו מהזוועות שחוו בזאיר, קונגו של פעם, לישראל בעקבות אביו, שנטש אותו בגיל שבוע. לאחר שנה קשוחה במחיצת האב, הוא עשה את הצעד שקבע את גורלו, כשכילד בן שש הוא התייצב בתחנת משטרה וביקש הגנה".

איזה "מסע"?
"אני מלווה עם המצלמה את שון, כיום בן 26, למעלה משמונה שנים ובדרך שלי. אני לא מהבמאים שמנכיחים את עצמם. ככל שאני מאוד מעורב - כבמאי, כתסריטאי, כצלם וגם כשותף בהפקה - אני מקפיד שלא להיראות על המרקע, כי אני לא העניין פה".

"הילד שון הועבר מהמשטרה לרשויות הרווחה ומיקמו אותו בפנימיית 'בית הילד' בתל-אביב", מספר רוזנברג. "במקביל שהה אצל אחת מהמתנדבות שם, שאימצה אותו באופן לא רשמי. הוא גדל כישראלי לכל דבר, די מנותק מהשורשים שלו באפריקה. בדרך החיים זימנו לו כל מיני מבחנים. אם מצד אחד הוא נהיה שחקן מבוקש ורואים אותו מככב באיזו פרמיירה, מצד שני רואים אותו נבוך למצוא את עצמו בתור ארוך של מבקשי אשרת עבודה מאפריקה, כשהוא תוהה מה הוא עושה איתם ומרגיש כאילו שהקרקע נשמטת לו מתחת לרגליים. המעגל נסגר בסדרת 'עיר מקלט', שם הוא צריך היה ללמוד להיות פליט. מהמשבר הזה הוא יצא אדם שלם יותר, שגם התפייס עם אביו".

כרזת הסרט צ'אנסלה (צילום: באדיבות כאן)כרזת הסרט צ'אנסלה (צילום: באדיבות כאן)

רוזנברג, 45, הוא תל-אביבי, בנם של ארכיטקט ושל מאסטרית בטיפול בתנועה. בתיכון למד במגמת משחק. לקראת הטיול של אחרי הצבא הוא רכש מצלמה ואז זה קרה לו: "אני זוכר את עצמי מול נופים מדהימים בברזיל וכולי נפעם אמרתי לעצמי - 'אלוהים אדירים, יש פה פריים מדהים והפריים הזה הוא העולם שלי, כשאני קובע מה יהיה בתוכו".

כשחזר, למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, שם סיים בהצטיינות מסלול בימוי והפקה. במקביל שיחק בשלוש הצגות בתיאטרון הקאמרי. הוא לא המשיך: "אמנם יש לי דרייב חזק לחשיפה אישית, מה שגם הריץ אותי כנער לשחק טניס וכדורגל. אבל לא הרגשתי מסופק בתיאטרון וחיפשתי אפשרות ביטוי יותר נרחבת, אבל משהו נשאר בי מהשחקנות. כנראה, לא במקרה אשתי - נתי קלוגר - שחקנית ולא במקרה גיבור הסרט הנוכחי שלי הוא שחקן. עם זאת, במקום להמשיך בפרונט, למדתי מאוד ליהנות מהעשייה האינטלקטואלית והרגשית מאחורי הקלעים. זה סיפוק אחר מאשר להופיע על הבמה ולקבל מחיאות כפיים".

כמי שנשמע לי כאדם רציני, מה הביא אותך להיות שנים בין במאי... "האח הגדול"?
(צוחק) "אי אפשר להתפרנס בארץ רק מבימוי סרטים תיעודיים. עבודה כמו זו ב'האח הגדול' מאפשרת לי להתמסר להרפתקאות דוגמת הסרט הנוכחי, שצריך להקדיש להן הרבה זמן, סרט שלא הייתי מצליח להרים בלי שיתוף הפעולה עם עמית גורן וקרן 'מקור', גם עם שידורי כאן 11. כלומר, כדי להגשים חלומות, צריך לעשות ביום-יום גם דברים אחרים. לא רק זאת, אולי אפתיע אותך אם אומר שבניגוד לאלה הרואים ב'האח הגדול' תרבות נמוכה, אני מוצא בבימוי התוכנית, לצד הפקות אחרות, אתגר מקצועי בכלל לא נחות, כשהכל קורה בזמן אמת".

במקביל רוזנברג מצא את עצמו מהצד השני של המצלמה עם משפחתו בסדרת "מחוברים". כשהוא נשאל איך זה לו כמי שחושף את זולתו, להיחשף בעצמו על המרקע, הוא משיב: "פנו אלי בעקבות עבודתי ב'האח הגדול' ובהיותי נשוי לנתי (קלוגר). "הלכתי לשם כי לא חשבתי שיש לי שלדים בארון להסתיר. בעיקר אמרתי לעצמי - 'בוא הנה, כאן יש לך הזדמנות לעבור על הבשר שלך מה שאתה דורש מאחרים. אני לא מצטער על הקטע הזה שאפשר לי ללמוד על עצמי וגם לצאת ממנו כאיש-מקצוע טוב יותר. וזה לגמרי קרה, כולל השפעה מסוימת על עשיית הסרט על שון".

אתה במאי, רעייתך שחקנית (נהדרת! - י. ב-א). איך זה מסתדר?
"עד כה שיתוף הפעולה המקצועי בינינו הסתכם בכך שנתי היא בעשייה שלי השותף הכי בכיר שאף אחד לא יודע עליו. זאת, כשהיא עוברת על כל חומרי הגלם ומעורבת בכל התהליכים. כמו כן, אני מכין אותה לאודישנים ונותן לה טיפים, מה שמניב לה תפקידים לא רעים. חוץ מזה אני מייעד לה תפקיד נכבד במיני-סדרה שאני מפתח על סבא שלי שבתקופת השואה היה איש-מחתרת בפולין, סדרה שהייתי מכנה אותה 'כשג'יימס בונד פגש את 'הפסנתרן' (הסרט של פולנסקי - י. ב-א)'. נראה לי שאנחנו בשלים גם לשיתוף פעולה מהסוג הזה".

באשר לשון מונגוזה, אומר רוזנברג לסיום: "הנוכחות הכריזמטית של שון ויכולת ההתמודדות שלו עם מצבי קיצון מציבה לכולנו מראה בלתי מתפשרת ומבחן מציאות עוצמתי מאין כמוהו. בימים אלה שבהם אנחנו חווים בעולם התעוררות מחודשת של גזענות כלפי שחורים ולא רק כלפיהם, שון והסיפור שלו הופכים רלוונטיים מתמיד, קול ייחודי שחשוב שישתלב בשיח הבוער ויהדהד על כל במה אפשרית".