בלי אמירה, בלי פואנטה: אחרי סגנונות הריגול, הצבא וה"פאודות" למיניהם – "הטבח" הגיעה במלוא הדרה כדי לרענן ולגוון את הטלוויזיה הישראלית. מסתבר שאקשן אפשר לייצר גם כשמחליפים את מדי החייל במדים של טבח, ומכניסים תמהיל אנושי מגוון למתחם סגור עם היררכיה סדורה ואגו בערמות. כשאני חושבת על זה, בשני המקרים מישהו יכול לשלוף סכין ולגמור את העניין – אז אולי יש יותר דמיון ממה שחשבתי?
העלילה של "הטבח" מתמקדת במלחמת אגו בין שני גברים, כשמסביבם מספר דמויות נשיות שתפקידן לקדם את העלילה ולחשוף צדדים נסתרים באופי של הזכרים המובילים. בבסיס הסדרה נמצא דורי (גל תורן), השף המגלומן והפרנואיד של מסעדת "סופיה", אותה הוא מנהל יחד עם אסנת (רותם סלע), מעין "רותי ברודו" של המקום. באמצע יום בהיר נוחת עליהם נמרוד (גורי אלפי), הייטקיסט מובטל שנאלץ לחשב מסלול מחדש, אחרי שבעשור החמישי לחייו נשאר ללא עבודה ומוצא את המטבח כמקום מפלט אחרון.
העלילה לכשעצמה קלילה, ריאליסטית ואפילו מסקרנת. הדינמיקה בין שני הגברים שנמצאים כל אחד בקצה אחר של פירמידת המזון במסעדה מעניינת, על אף שברור כי מה שהתחיל בנזיפות וצעקות מצד השף האגרסיבי יסתכם כנראה בחברות מפתיעה, שאת ניצניה אפשר לראות בפרקים הראשונים. באופן כללי, השגרה במסעדה מהווה חומר טלוויזיוני מוצלח, במיוחד למי שלא עסק מעולם במסעדנות, ונחשף לראשונה לחיים האמיתיים שמאחורי הקרפצ'יו והיין האדום – הכוללים הרבה מאוד מתח, מעמדות ורוחות סוערות.
לולא הייתי מבקרת את הסדרה, כנראה שלא הייתי ממשיכה לצפות בסדרה אחרי הפרק הראשון. רובו ככולו הוקדש לקפריזות ולאגרסיביות של דורי, השף במסעדה, אף על פי שהנקודה הובהרה לחלוטין כבר בסצנה הראשונה בו הוא צועק ונוזף בכל מי שנושם. בנוסף, העובדה שלאורך 40 דקות הושמע רק שיר אחד (!) – גרמה לפרק להיראות ארוך, מייגע וחסר טעם. לשמחתי, שני הפרקים שבאו אחרי כבר שינו פאזה לחלוטין – והעריכה המוזיקלית השתפרה פלאים, במיוחד כשכללה פלייליסט תל אביבי עדכני ומדויק (יסמין מועלם, עטר מיינר), שהתאים כמו מכסה לסיר (סלחו לי) לסיטואציה ולאווירה.
אגב, מה שנמשך באופן קונסיסטנטי בכל הפרקים שנצפו – הוא העובדה שהם מסתיימים בלי אמירה, בלי פואנטה. כך פתאום, בלי הקשר, בלי סיבה ובלי הכנה מוקדמת מגיע הסגיר וחותם את הפרק. לא ציפיתי חלילה לניסיון לייצר מתח בדרמה שכזו – אבל ממתי סוף שמושקעת בו חשיבה היא בקשה מוגזמת מדי?
עם זאת, על הסתמיות שבדמויות הנשיות בסדרה – כבר הרבה יותר קשה לי לסלוח. על אף ליהוק מצוין של רותם סלע בתור אשת העסקים החדה וגיתית פישר ("תותית", "זאת וזאתי") כקונדיטורית האמביציוזית – אין למעשה שום פואנטה לדמויותיהן, מלבד הרצון לקדם את העלילה. אם ב'פאודה' הצליחו לייצר דמויות נשיות רלוונטיות ומובילות, אין סיבה שבסביבה כמו מסעדה לא תהיינה כאלה. התקווה היחידה תלויה כרגע ביעל אלקנה המוכשרת להפליא ("קיבוצניקים") בתפקיד שרה הטבחית, שאולי תתבל את העלילה באופן שהיא כה זקוקה לו בהמשך.
ואם בליהוק עסקינן, כמובן שגם צמד הגברים הוא שיחוק מעולה מבחינת היוצרים, ארז קו-אל ואורית דבוש. גורי אלפי, בתפקיד ההייטקיסט המתוסכל, עושה חיל ומשחק באופן אמין ומשכנע על אף שעוד לא התרגלתי לרעיון של קומיקאים המגלמים הייטקיסטים כושלים עוד מאז "נחמה" של רשף לוי וכמובן - גל תורן, שכרגיל מגלם את הדושבג החתיך והאימפולסיבי (אם לו לא נמאס, מי אני שאתנגד?) וממשיך למצב עצמו כאחד מהשחקנים הישראלים המוביל היום בתעשייה, וכן מוביל גם בכמות הסצנות ללא חולצה שהוא מככב בהן.
"הטבח" משתדלת להיות מוקפדת, שלא נאמר 'אירופאית' בסגנונה, כמעט בכל פריים – והמאמץ ניכר: התפאורה האמינה (המטבח המיתולוגי של "הרברט סמואל"), הצילום הריאליסטי והמיוחד של גיא רז ("על הספקטרום") שמפיח חגיגה של צבעים במטבח האפור וכן בדיאלוגים הקולחים והתמציתיים. אם כן, נותר לתהות רק לאן נעלמה ההקפדה הזו בכל הקשור לבחירת השמות בסדרה?
מדוע לבוסית החריפה והמתוקתקת קוראים 'אוסי' משל הייתה בעלת הוסטל צמחוני בגליל? מדוע לסאני, הקונדיטורית התל-אביבית, ניתן שם שמתאים יותר לפקידת קבלה בפיליפינים? ומעל הכל – השם שניתן לסדרה. "הטבח"? באמת? מי עד כדי כך מיהר באותו יום גורלי שבו הוחלט איך יקראו לתוצר שעמלו עליו כל כך הרבה?
אוכל. אגו. מערכות יחסים. "הטבח" מזכירה לנו שסדרה מוצלחת יכולה להחזיק מים גם בלי אפקטים של פצצות ואיפור מוגזם. העלילה היום-יומית בה היא מתפארת מצליחה לייצר את החיבור הנדרש עם הצופים ומקדשת את הפשטות, שלפעמים כל כך חסרה כאן. ועזבו הכל, היא בעיקר מעוררת תאבון. בינינו, מי צריך יותר בתקופה הזו?
"הטבח" משודרת ב- Yes TV Drama החל מה-7.11