כשהייתי חיילת מפוחדת בטירונות וחשבתי שהמפקדת היא סוג של אלוהים – פתאום משום מקום, בסתם יום בהיר, קרה לפתע איזה רגע בונדינג פלאי כזה שבו צחקנו כולנו ביחד, המפקדת ואנחנו, החיילים המבוהלים, ולרגע קטן באמת היה כיף בכל הסיוט הזה שנקרא טירונות. העניין הוא, שאנחנו, החיילים, לקחנו רחוק מדי את הרגע הזה ולא הפסקנו להריץ דחקות עד שהמפקדת נאלצה להרצין, לעטות את המבט הקשוח ולשגר את המשפט האלמותי: "צחקנו, נהנינו, עכשיו חלאס".
וזו התחושה שמלווה אותי גם ב"הזמר במסכה". די, היה מגניב, היה נחמד, סטטיק ובן אל התגלו כבלשים חובבים, צדי הפך למאמי הלאומי ובאמת הופתענו כשגדי סוקניק וינון מגל בקעו מהתחפושת – אבל זהו, עכשיו חלאס.
שברירי הסקרנות שעוד היו בי בפרקים הראשונים נעלמו כלא היו, העובדה שהפרקים התקצרו לאורך של אפצ'י לא מפסיקה להרגיז אותי והחמור מכל – גם הריקודים הקסומים של צדי כבר פחות מלהיבים אותי כשברגע היחיד שהוא לא אומר "אני לא יודע" אחרי ביצוע, הוא אשכרה חושב שמתחת לפלאפל מסתתר קותי סבג.
וזה לא שאין פוטנציאל, דווקא הפרק אמש היה די נחמד – אורנה בנאי הגיעה כשחקנית חיזוק, אולי על תקן המצחיקה של הפאנל (סורי שחר, ה'סאדנלי' שלך מעולם לא הצחיק אותי) והנאמברים ללא ספק עלו רמה מבחינת הארט, התאורה והרקדנים שמשולבים בהם. טוב, כשבכל ביצוע הקול של הדמויות נשמע שונה כאילו לא מדובר תמיד באותו זמר/ת המסתתרים מאחוריהם – חייבים להסיח את דעתנו עם קצת פסלים אנושיים והררי פרחים.
הרמזים, לעומת זאת, נראים כאילו חזרנו אחורה לתחילת המשחק: על הפלאפל, אורי ששון, מי שכנראה (ולצערי) רוב הציבור לא יזהה ברחוב – נראה שכבר אין ממש מה להגיד. עוד פעם אזכורים על חיים עם הרבה הגבלות כתוצאה מהשגרה הספורטיבית שהוא חי בה, לוקיישן אחד בלבד שהקליפ מצולם בו ומוטיב יחיד שחוזר על עצמו שוב ושוב. בתור אחד מהמועמדים האהובים בפורמט, לא נותר אלא לתהות במה הם ימלאו את הרמזים עד שיגיע לגמר.
מי שדווקא נשארה יחסית בערפל עד כה ועתה זהותה די התבררה היא היעל – ריבוי הפרחים הצביע על השתתפותה במחזה "בוסתן ספרדי" (אותו אחד שצדי צרפתי ביים) וכן המספרים שנזרקו שם מתאימים בדיוק לתפקידים המרכזיים בחייה: 142 כרפרנס למספר הפרקים של "שמש" ו-24 כשם הערוץ בו הנחתה מספר תוכניות. בקיצור, כמו שאופירה אמרה – אמרו שלום לגלית גיאת. אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הפרצוף של צדי כשהיא תסיר את התחפושת הזו מעליה.
בחישוב גס, ובהנחה (לא מובנת מאליה) שההפקה לא תפצל את הפרקים לכאלה בני 15 דקות כל אחד – צפויים לנו בערך 7-8 פרקים עד הגמר הגדול, שכנראה יפוצל גם הוא לשלושים חלקיקי גמר. עד אז, נתמודד עם הקושיות הבאות: האם בן אל באמת מאמין לעצמו כשהוא חשב שמאחורי היעל עומדת אניה בוקשטיין ושרה את השיר שלה בקול אחר? האם שחר חסון חשב שניה לפני שהוא זרק את דנה רון כהימור? ומתי יכניסו עם המלפפון החמוץ בורקס כסמל האולטימטיבי לתפקיד של עינת שרוף בחיים של כולנו?