צופים יקרים, נגמרו הצרות בעולם. אין עוני, האקלים פצצה, יחסינו עם הפלסטינים סבבה, וגם בבתי החולים משעמם. הכל כל כך אחלה, עד שמהדורת השבת של ערוץ 13, כביכול תכנית דגל של חברת החדשות, החליטה להקדיש כתבה באורך של כמעט 25 דקות (!) לגעגועים של פרשן החברה, צבי יחזקאלי לרכיבה על אופנועים.
אמנם, כבר ראינו הכל במהדורות החדשות ואנחנו לא תמימים. כבר התרגלנו שאין יותר הבדל בין עיקר וטפל, חדשות ורכילות, מהות ואנקדוטה. במסגרת הוורטיגו העיתונאי הזה, אנחנו יודעים כבר מזמן שיש עיתונאים ששכחו שהם אינם הסיפור. ועדיין, נדמה שאין בנמצא הוכחה גדולה יותר לצורך ההכרחי בקיצור המהדורות מאשר בזבוז הזמן המופגן הזה, שעוסק בנושא כל כך חסר ערך שאין דרך להגיב אליו מלבד בצמד המילים "למי אכפת?".
כבר ראינו כל מיני עיתונאים יוצאים למסעות מצולמים בכל מיני סגנונות, אבל בדרך כלל יש איזה תירוץ קלוש - תופעות טבע יוצאות דופן, נניח - שמכסה כעלה תאנה, ולו באופן מינימלי, את משבצת הערך לציבור. כאן אין שום תירוץ, לא אירוע ולא חוויה: זו כתבה של צבי יחזקאלי על צבי יחזקאלי, שעיקרה דברים שעברו על צבי יחזקאלי והגיגים של צבי יחזקאלי. למען האמת, הכותרת הייתה "צבי, אלוהים והאופנוע". במהדורת השבת אפילו לא טרחו לשבץ עיתונאי נוסף שילווה ויראיין אותו, ויאפשר הפרדה הכרחית בין הכתב והאייטם. ובכלל, איש לא מתווכח עם יחזקאלי ולא מאתגר את עמדותיו, ושום עין נוספת אינה מציגה אותו באור אחר. כל המהות, כמו ששרו פעם נושאי המגבעת, אני ואני ואני ואני.יחזקאלי, אם כן, הוא גם העיתונאי וגם הסיפור, אלא שהסיפור הוא מבולבל.
לכאורה הכל דווקא פשוט: אחרי שנים שלא רכב על אופנועי שטח, בתהליך שחפף את חזרתו בתשובה, הכתב הוותיק חוזר לאהבתו הישנה מתוך מקום שלם יותר, לכבוד תחרות שמתקיימת ליד ביתו שבהתנחלויות. אלא שבדרך לשם הוא עובר דרך זרם תודעה, הכולל בליל לא ממוקד של מסרים אמוניים ופוליטיים ועניינים שלא ממש קשורים לנושא, כמו דיווחים מזירות פיגועים, הנסיעה הראשונה שלו לאומן, מפגשים עם זכריה זביידי, ומחשבות על הסיפור היהודי באשר הוא. אף אחד לא יכול היה לחדד את זה?
הכתבה מתחילה מטבילה במעיין (למה?), ואז ממשיכה לשיחת העלאת זכרונות של יחזקאלי על איזו גבעה עם הצלם שי פוני, מכתבות שעשו יחד לאורך השנים ("כמה קפה צילמנו"). שם, במשך דקות ארוכות יחזקאלי מנפק שלל מונולוגים מבולבלים על הרוחניות שברכיבה על אופנוע, על תהליך ההתחזקות, על הזהות היהודית שלו ועוד, ועל הדרך מתבל את דבריו בכל מיני סיסמאות שטחיות (למשל: "אם אתה רוצה להיות דלוק אתה חייב להתחיל מקפוא"; "מי שרוכב חזק על אופנועים, מי שרוצה קצביות, מי שהולך עד הסוף - בסוף פוגש את אלוהים"; "רכיבה זה די דומה לחיים של עבודת השם"; "רוכב האופנועים הגדול בעולם - רבי נחמן"; והשיא שיגיע בהמשך - פרשנות למספר המתחרה שקיבל, 333: "שלוש ועוד שלוש ועוד שלוש זה תמיד יהיה תשע, כי תמיד יהיה חסר לך 1 בשביל להיות מושלם. אתה לא יכול להיות לבד מושלם, זה כל המיינד בעולם הזה").
אחרי בערך רבע שעה הוא מגיע לתחרות סוף סוף, וגם כאן - כאילו יד עורך מעולם לא עברה על החומר, שכולל תיעוד נרחב של יחזקאלי אומר שלום לכל מיני אנשים שאנחנו לא מכירים ואין סיבה שנכיר, ומספר להם מה שכבר סיפר לנו. ואז יש קצת רכיבה ועוד קצת התפייטות - ונגמר. הנפח - כמעט שליש מהתכנית, כאילו אין באמת במה לעסוק.
אז נכון, כתבות מגזין טובות יכולות להעשיר את הצופים בכל כך הרבה מידע מרחיב ומעמיק על סוגיות מסובכות, ולספק צבעים וריחות שהולכים לאיבוד ברצף החדשותי. גם עיסוק עצמי ניו ג'ורנליסטי יכול להיות מרתק, כשהוא חלק ממבט על סביבה זרה. כאן אין שום דבר כזה: אין סיפור, אין באמת עוד אנשים, אין שום ערך ציבורי עקרוני - רק תיעוד ארוך ומשונה, בנושא מופרך, שחריג גם בסטנדרטים העגומים ממילא של הטלוויזיה הישראלית.