סוף סוף עלתה סדרת האנימציה "משאבי אנוש" לנטפליקס, תוכנית הבת של סדרת האנימציה המוכרת והאהובה "פה גדול". היא סדרת קומדיה משרדית מונפשת אמריקאית למבוגרים, המתמקדת במקום עבודתם של מפלצות ההורמונים המופיעים בסדרה המקורית. הסדרה, שנוצרה על ידי ניק קרול ואנדרו גולדברג עבור שירות נטפליקס, הוכרזה לראשונה באוקטובר 2019, ועלתה לשידור ב-18 במרץ 2022.

עד כמה שהתרגשתי לגלות שהסדרה עלתה לאוויר, כך גם התאכזבתי ברגע שהתחלתי לצפות בה. כל הרעיון בסדרה "פה גדול" היה שאנו מתלווים למסע גיל ההתבגרות המביך והמחוצ'קון של הגיבורים: אנדרו, ניק, מיסי, ג'סי, ג'יי ולולה. דרכם אנו נזכרים בחוויות המביכות והמשפילות שלנו בצורה נוסטלגית ומרוחקת, כשאנחנו יושבים במקום בטוח על הספה בסלון ובולסים פופקורן. ביחד עם הרעיון היצירתי של לתת לתהליכים המביכים מפלצות המייצגות אותם, "פה גדול" מיצבה את עצמה כאחת מסדרות האנימציה החשבות, החתרניות והמדוברות בשנים האחרונות.

לא ברור למה החליטו היוצרים לייצר את הספינוף המוזר "משאבי אנוש" (אולי כי נטפליקס ביקשו מהם וזו כנראה סיבה מספיק טובה). הסדרה "משאבי אנוש" בעצם עוקבת אחרי המעללים של המפלצות עצמן בסביבת העבודה המשרדית והטבעית שלהן, באינטרגיות עם הקולגות ועם ה"לקוחות" שלהן - בני האדם, אותם הן מלוות במסעם. הרי מי לא יכול להזדהות עם הנרטיב של המפלצת? אולי היוצרים לקחו השראה מ"בית ספר למפלצות" של פיקסר, שם באמת העלילה סובבת סביב המפלצות ולא סביב בני האדם.

בכל מקרה, במקרה של "משאבי אנוש" סיפור המסגרת לא חזק וברור מספיק בשביל להשאיר את הצופה מעוניין להבין ולזכור מה התפקיד של כל מפלצת ומה המטרה שלה. שתי המפלצות הראשיות, קוני ומורי, שכבר יש לנו היכרות מוקדמת איתן, כמעט ולא מקבלות זמן מסך, ובמקום זה קיבלנו עשרים מפלצות חדשות ולא מעניינות: פיט, סלע ההיגיון; פטרה, גרמלינית השאפתנות; ודנטה, מלאך ההתמכרות, פלוס דמות ראשית חדשה בשם אמי חרקית האהבה, שהיא פשוט בלתי נסבלת, וזו בהחלט בעיה כשהדמות הראשית כל כך מעצבנת. אמי היא חרקית האהבה של בקה, בחורה קרייריסטית הריונית שעומדת ללדת בקרוב את בנה הראשון.

בקה היא גרסה מבוגרת של אלי מהסדרה המקורית ושתיהן מדובבות על ידי אותה שחקנית, אלי וונג, מה שגרם לי לבלבול רציני. פתאום חשבתי: אולי זו אותה דמות והסדרה בעצם מתרחשת כמה שנים אחרי סופה של הסדרה המקורית? אך זה לא המקרה. הסיפורים של בני האדם נשזרו בחייהן של המפלצות בצורה כל כך גסה, שלחלוטין איבדתי עניין בשני העולמות ורק קיוותי שיחזירו את הדמויות שלמדתי להכיר ולאהוב מ"פה גדול".

במילה אחת: פספוס. לא היה בי שום אלמנט של הזדהות באף אחד מהפרקים עם אף סיטואציה או דמות. נקודת האור היחידה היא שלא היה שום זכר לדמות הבלתי נסבלת של סטיב מורה הספורט המוזר והמיותר, אז תודה על זה.