"לאורנה היה חלום לעשות תיאטרון לילדים והקאמרי לא הסכים. אמרו שזה יפריע לחזרות. אולי היה צדק בדבריהם. אבל אורנה עשתה דבר נפלא. זהו אחד התיאטראות הטובים לילדים, כמו תיאטרון אמיתי למבוגרים".
כהן נולד בבולגריה ולמד באקדמיה למוזיקה ודרמה על שם סטניסלבסקי בסופיה. לאחר לימודיו שיחק בתיאטרון הלאומי בעיר הבירה. ב-1949 עלה ארצה. "לא יודע למה נסעתי", הוא ספק צוחק, ספק מדבר ברצינות. "אבנר חזקיהו, חבר שלי שנפטר לפני כמה שנים, שיכנע אותי. שמענו שיש בפלשתינה תיאטרון שנקרא הבימה וזה התאים לנו".
אבל כשהגיעו צמד הבחורים הצעירים לארץ, הם התגייסו לצבא. כהן, שהיטיב לנגן באקורדיון, נשלח ללהקת פיקוד דרום. "היו איתי שחקנים צעירים, בני 17, ולא הבנתי מילה ממה שהם אומרים. בסוף הצבא, אחרי שלוש שנים, פטפטתי קצת בעברית, אבל אי אפשר להגיד שדיברתי שוטף. עד היום קשה לי יותר מלאחרים ללמוד את הטקסטים. כשהצעירים לומדים במשך יומיים, לי זה לוקח שבועיים. אבל אני מוקיר את הלימוד הזה, כי אני רוצה להיות כמו הילדים האלה, שלא יגידו - אלברט זקן".
אבל אז, אחרי השירות הצבאי, הוא הצליח להתקבל להבימה עם מעט העברית שידע. כל זאת הודות לבמאי שעבד איתו בלהקת פיקוד דרום, שרגא פרידמן, שסידר לו אודישן בתיאטרון הנחשק, ועוד ברוסית. "כל מי שישב בבחינה דיבר רוסית: קלצקין, מסקין, רובינא. אז נתתי להם מונולוג מתוך ספר רוסי ידוע ובסוף, מתוך כמה עשרות נבחנים, קיבלו את יוסי בנאי ואותי. הייתי מרוצה".
"את צ'כוב קשה להציג בהיכל התרבות, כי אז אתה מאבד את האינטימיות. מספיק לי להופיע באולמות קטנים, זה משרת את המטרה".
בגיל 82, אתה מאבד את החברים שהקיפו אותך. כהן למוד טרגדיות במובן הזה. בשנת 1988 שכל את אשתו הראשונה, רותי, פסנתרנית מחוננת שלקתה בטרשת נפוצה ("סרטן זה כלב מול המחלה הזו"). באותה שנה אביו הלך לעולמו ואחותו היחידה שכלה את בעלה ואת בתה. עם השנים הוא ליווה עוד ועוד חברים בדרכם האחרונה. על אובדנו של לוין הוא מצר יותר מכל, כי היה לא רק חברו הקרוב אלא המחזאי האהוב עליו.
"אין לי עניין בזה. זה אמנם נחמד ויש שחקנים נפלאים, אבל חנוך התכוון למשהו אחר, רציני יותר. כולם רוצים לחיות ולא לכולם מגיע. פה כולם נחמדים וחמודים ומרביצים בדיחות והקהל צוחק. זה לא חנוך לוין".
התרעות פיקוד העורף