לפני שכתב את רב המכר שלפנינו, עבד פרדריק בקמן כפיקולו במסעדה, כנהג מלגזה והוא היה גם נהג משאית. מיד לאחר מכן החל לכתוב בלוג ("עכשיו אני יכול לשבת לפרנסתי, שזה דבר גדול, כי העניין העיקרי שלי בחיים הוא אכילת גבינה"). ב-2012, כשהיה בן 31, הוציא לאור שני ספרים בו בזמן. אחד מהם מונח לפנינו, כפי שהוא מונח עתה על דלפקי חנויות בכל העולם, ביותר מ-20 שפות. מאז כתב והוציא לאור עוד שני ספרים. העטיפות שלהם נראות כאילו נאפו באותה תבנית.

אפשר להסביר את ההצלחה העולמית של "איש ושמו אובה" בכך שהוא עושה טוב על הלב. וטוב על הלב זה מה שבני אדם בעידן ה דיגיטלי זקוקים לו, כשהקִדמה המתנכרת, האבולה ודאע"ש מאיימים עליהם מחוץ לדלת.

בקמן הכניס למחשב שלו שבלונות של עימותים מעניינים דוגמת קדמה מול שמרנות, היחיד מול החברה והמערכת, החיים מול המוות, גבר מול אישה, נישואים מול בדידות, מבוגר מול צעיר. על שלד הנוסחאות הלביש הסופר הצעיר הומור קולח, דיאלוגים משכנעים וסיפור מתקבל על הדעת עד נקודה מסוימת. החל מאותה נקודה, שבה מציפות הכוונות הטובות את העמודים, היצירה הסימפתית הופכת לספר נחמד מאוד לנוער. מרגע שהשכנה הפרסייה פולשת לחיי האלמן הזועף, קשה לעצור את הדהרה החברמנית.

בזה אחר זה יחברו לאובה הערירי שכניו, נציגי שולי החברה ונדכאיה, ויאלצו אותו לוותר על תשוקתו להצטרף לאשתו המתה. לבסוף תהיה שם חבורה חסמבאית מחממת לב, שמעשיה ילמדו את הקוראים כיצד יש לנהוג בזקנים חולים, הומואים, מהגרים וחתולי רחוב מרוטים.

אלמלא נשבה הפדגוגיה בעוצמה גוברת החל משלב מתקדם בעמודי הספר ועד לסערת טוב הלב שבסופו, אפשר היה ליהנות ממערכון אוניברסלי מצוין. העלילה רבת עניין ומבדחת, הדמויות פלקטיות אך מאופיינות לעילא, ההומור יושב נפלא על פני כל הטקסט. אלא שבקמן הגזים בצוף המתוק שהטיף על הסיפור ודמויותיו בשליש האחרון. ועדיין אני שמחה להצהיר בפני חברתי הדורשת חוות דעת ברורה והחלטית: כן. לקרוא את הספר, בוודאי.

למה? כי הוא מבדר להפליא ואינו רוצה אלא להיטיב עם בני אנוש. ניכר שבקמן מסתכל סביבו וחרף נעוריו הוא רואה את בני האדם המתהלכים ברחובות המושלגים של מולדתו, ויש לו אמפתיה כלפיהם. גיבורו אובה, עדיין לא בן 60 וכבר בודד ומובטל. יותר משהוא בשר ודם, אישיותו מבטאת עולם של ערכים שהתכרסמו מאז תחילת האלף השני. אחריות אישית, מקצועיות, יושרה, הגינות, מגע ישיר עם העולם המוחשי, עם חומרי בניין ומנגנונים מכניים. "כל הדברים שהאמין בהם: צדק ומוסר ועבודה קשה, ועולם שבו הנכון הוא הנכון".

האובססיות שאובה משתעבד להן מבטאות את מאבקו חסר התוחלת להחזיק בשרידי עולמו הישן. ב"מיומנויות שאיבדו מהרלוונטיות שלהן". המציאות המוחשית מתחלפת לו במהירות במציאות וירטואלית, והמעשים מתחלפים בדיבורים של צעירים עם זקנקנים שמחזיקים אספרסו ביד אחת וטלפון שזקוק למטען ביד האחרת. "הוא סלד מהגישה המודרנית הזאת, שלפיה כל חפץ הוא בר-החלפה". אין פלא שאובה מתמלא זעם מר לאחר מות אשתו. סוניה אינה עוד לידו, להרגיע ולעודד, להבין ולחזק, ולצחוק. "ואז היא פשוט השאירה אותו לבדו בעולם שאת השפה שלו כבר לא הבין".

וזהו עוד עניין מלבב בספר: בקמן מציב את הנשים במקום הערכי ביותר בסיפור. הן החכמות באמת, הגמישות והמסתגלות, המפשרות והעמידות. חוץ מאחת "פוסטמה" בלונדית, כל הנשים בסיפור הזה הן בעלות עוצמות נפשיות ומוסריות. נציגתן הנמרצת, אם לשתיים ובהריון, היא שתמריץ את אוכלוסי הפרבר לעשות משהו נגד הממסד המושחת הזה.

אָפֵל

קובץ נושאי או ז'אנריסטי הוא מן ההפקות המו"ליות הקלות לביצוע. העורכים יודעים, בדרך כלל, למה לצפות מהכותבים וגם הקוראים יודעים למה לצפות, ומכאן, שכמעט אין הפתעות. "תל אביב נואר" (עורכים: אתגר קרת ואסף גברון, זמורה ביתן) ביקש להימנות עם מפעל יצירתי המתרחש בערי העולם הגדול והתרבותי. "סדרת ערי נואר" קיבלה עתה לחיקה גם את תל אביב, ובכך הקובץ המקומי מכריז על עדכנות, איכות ואיניות. הספר יצא לאור בו בזמן באנגלית ובעברית, ואפלת תל אביב שלנו חברה לחשכת טוקיו, לוס אנג'לס ופריז.

תל אביב, כך מגלים סיפורי הספר, היא לא רק בתי הקפה הנחמדים, חוף הים המואר והססגוני והשדרות עם האמהות האופנתיות. תל אביב היא גם זיונים בלי אהבה, שפה גסה ועילגת, רצח, זנות, סמים, קומבינות בין פושעים למשטרה, פליטים חסרי בית, מרתפים מוזנחים ואיברים חתוכים במכולות אשפה. ממש כמו ניו יורק ומוסקבה. דומה שחומרי הגלם סופקו מראש לכל הכותבים ואיש-ואישה נטלו מהם והלכו הביתה לרקוח מהם את הסיפור שלהם. ודאי שמחזה מעין זה לא התרחש, אבל כמעט מובן מאליו שהאסופה תנגן באותה אוקטבה.

זה לא רע. זה רק צפוי. ואם אני מוצאת באופן אישי לפחות שלושה סיפורים שכתובים היטב וממלאים אחר הציפייה הדמומה שלי לנשמה הסיפורית שתתגלה בהם - די בכך. לטעמי כזה הוא הסיפור של גדי טאוב - "מסכת שינה", וכזה הוא הסיפור של יואב כ"ץ - "מורה דרך", וכן סיפורה של דקלה קידר - "אל הגינה". בשלושתם יש ניצוץ ייחודי, הדבר-מה הנוסף, שמצדיק את האסופה כולה.

מיניאטורי

"ננופואטיקה²", כתב עת לספרות קצרה (בעריכת גלעד מאירי, נועה שקרג'י ואלכס בן-ארי, בהוצאת מקום לשירה), הוא ספרון זעיר ומסקרן המציג יצירות זעירות, לרוב שירים, חלקם בדגם שירת ההייקו. בספר יצירות שמדברות את כל העולם כפי שעושה זאת אגל טל. ויש גם מילים שדאו במונוטוניות כה רחוק, עד שנדמה שהנייר התרוקן מאותיות.

הספר שאתם צריכים לקרוא כשהאבולה ודאעש מתדפקים בדלת

הספר הזה עושה טוב על הלב, וזה מה שבני אדם זקוקים לו כשהקדמה המתנכרת ושאר מרעין בישין מאיימים עלינו לכלותנו