כארבעה קילומטרים מפרידים בין הקלפי בתיכון לאמנויות בירושלים, על גבול שכונת טלבייה והמושבה היוונית בירושלים, ובין אולפנת שיראל שבשמואל הנביא. הגעתי למבנה של בית הספר הצבעוני לאמנויות בשעת בוקר מוקדמת וראיתי את הבוחרים מתחילים להיאסף. ליהיא קרני, פעילה בדוכן מרצ, הקימה את עמדתה במקום כבר בשש בבוקר. "לא ציפיתי שיהיו כל כך הרבה אנשים בשעות המוקדמות", היא אומרת. "אני מקווה שאנשים יזכרו מהם הערכים שלהם ומהם הדברים שהכי חשובים להם".
נתקלת במתלבטים?
"אני מרגישה שאנשים כבר די החליטו. יכול להיות שהנוכחות שלנו גורמת להם לגבש את ההחלטה במקום, אבל אף אחד לא שואל שאלות נוספות. כולם מחייכים ואדיבים. ציפיתי לעימותים, אבל החוויה עד כה מאוד נעימה".
בין כותלי התיכון לאמנויות עוד מדברים על המצביע החשוב שביקר שם רק שעה קודם לכן, נשיא המדינה יצחק הרצוג. ניסים חביבי עומד מאחוריי בתור לקלפי ומספר לי על תפנית שחלה בעמדותיו הפוליטיות. "הצבעתי קבוע למרצ ולמפלגת העבודה והיום אני שם מחל", הוא אומר. "החלטתי את זה כבר לפני חצי שנה כשהרגשתי שהדברים לא מתקדמים, ואחרי שראיתי שהממשלה הזאת היא אחת הממשלות הגרועות שהיו כאן במדינה בגלל יוקר המחיה שעלה בצורה מחרידה, ההסכם ההזוי עם לבנון והפיגועים שהיו בשנה האחרונה. גם צריך לזכור שלפיד הוא לא ראש ממשלה, הוא ראש ממשלת מעבר".
משקל נגד
בדרך לקלפי באולפנת שיראל בשכונת שמואל הנביא ניכר כי הוויכוח הגדול בשכונות החרדיות הוא בין יהדות התורה ובין ש"ס. כבר בכניסה לקלפי אני פוגשת מצביע שמשתף כי הוא מצביע ליהדות התורה לפי צו הרבנים. אישה שחולפת על פנינו קוראת לי להצביע ש"ס.
בתוך המבנה ממתינות רחל ורבקה, שמפנות את הבוחרים לעמדותיהם ומספרות על אחוזי הצבעה גבוהים. "אנחנו פה משש בבוקר, ועוד לא היה רגע אחד שלא הגיעו בו אנשים. יש כל הזמן תנועה", אומרת רחל.
בקומה למעלה אני פוגשת צעירה בשם רוחמה. כשאני שואלת אותה כיצד היא מגיעה לבחירות הנוכחיות, היא עונה: "עם הרבה תפילה". לדבריה, הצביעה ליהדות התורה. "זאת בחירה לשם שמיים", היא אומרת. "זאת מפלגה שנאבקת בגזירות נגד היהדות. נושא השבת מדאיג אותי מאוד".
מאיר כהן, פעיל ש"ס, מקבל את המצביעים בדרכם לקלפי ומסביר מדוע החליט להציב עמדה דווקא שם, בלב השכונה החרדית. "בן גביר נכנס חזק לציבור החרדי והוא גונב לנו קולות", הוא אומר. "עבורנו, בש"ס, זה יותר אידיאולוגיה, פחות פוליטיקה. יש לנו את הרב עובדיה ורבנים נוספים שאמרו לנו לבחור למען התורה, וש"ס מחזקת את התורה. אנחנו לא נגד בן גביר, אבל אנחנו מעדיפים לחזק את התורה מאשר לצעוק צעקות. אריה דרעי מבטיח הבטחות שהוא יכול לקיים. אני לא חושב שבן גביר באמת יכול לעמוד בכל מה שהוא מבטיח, זה סתם צעקות. לכן אני מעדיף לבחור במישהו שכבר עשה דברים, לכן אני מעדיף אותו על פני שאר הפוליטיקאים".
את ד"ר מריק שטרן, גיאוגרף עירוני וחוקר עירוניות ופוליטיקה עירונית, אני פוגשת בדרכו להצביע בקלפי הגימנסיה העברית בלב שכונת רחביה. "ירושלים לא בהכרח משקפת את החברה הישראלית כי היא עיר עם הטיה פוליטית מסוימת", הוא מנתח. "היא שמרנית, ימנית ודתית. אז זה מאוד ברור מה הכיוון של רוב המצביעים. יש בועות ליברליות כמובן באזור המושבות, בית הכרם או בקריית יובל למשל. המבנה המסורתי של ירושלים בנוי סביב שכונות שונות. פעם זה היה אפילו עוד יותר מובהק, שלכל תת־קבוצה הייתה שכונה. מהבחינה הזאת ירושלים בנויה מכל מיני מובלעות שגם משתנות במשך השנים".
אבישי חורי, משורר וסופר ירושלמי, משתף כי ביום הבחירות הזה הוא אפוף תחושה של כובד, ייאוש, חוסר משמעות. "אמא שלי התקשרה אליי בבוקר ואמרה לי 'חג שמח'", הוא מספר. "אמרתי לה שזה היה חג אם זה היה קורה בהליך תקין, כשקדנציות מסתיימות בזמנן, ואז יש הזדמנות לעם להביע את רחשי לבו. אבל התחושה כרגע היא של מבוי סתום".
אני יכולה לשאול למי הצבעת?
"האמת שהתלבטתי. אפילו כבר שמתי את הפתק אמת, של העבודה, אבל אז הוצאתי והכנסתי מרצ. הרגשתי שכשיש קול קיצוני באחד הצדדים, צריך לאזן אותו ולתת משקל נגד".
דניאל פז, סטודנטית לביולוגיה וכימיה באוניברסיטה העברית, ומאי מלובני, סטודנטית לכימיה, חיכו במשך שעתיים בקלפי הנגישה כדי להצביע. "זה מתסכל שזאת מערכת הבחירות המי סופר כמה, אבל אני עדיין מקווה לטוב", אומרת מלובני. "אני מקווה שהמצב יישאר כמו שהיה עד היום, לכן הצבעתי לגנץ".
פז: "אני הצבעתי למרצ".
כסטודנטיות יש סוגיה שבוערת בכן במיוחד הפעם?
פז: "הדבר שהכי קשה לנו, לסטודנטים, ואולי לכל הישראלים הוא דיור. בקיץ האחרון מחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים. כל כך יקר פה וזה קרה בבת אחת".
התור מחוץ לקלפי במנהל קהילתי לב העיר בשכונת נחלאות נמשך מחוץ למבנה עד לסמטאות שליד. קשה להבחין במגמה בולטת אחת בין המצביעים בקלפי שמגיעים הנה. "אני מתכנן לשים פתק לבן", אומר לי תושב השכונה, הפובליציסט והמשורר עדן אביטבול. "בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שאין לי למי לתת את הקול שלי, ופתק לבן משקף את זה בצורה הטובה ביותר. אני לא רואה טעם בלא להצביע. אני רואה עניין חשוב בללכת לשים בקלפי פתק. לקיים מצד אחד את הזכות הדמוקרטית שלי. אבל מצד שני, גם להביע דרך הפתק הזה את הבלבול הגדול ואת חוסר המענה שיש למישהו כמוני בייצוגים השונים".