ברוכים הבאים לתקופת הכיעור. התחילה מערכת הבחירות וכולנו נהיה שקועים בה עמוק עד היום שבו נלך לקלפי. זה יהיה יום חג לדמוקרטיה, כמו שלימדו אותנו בשיעורי אזרחות בבית הספר. כמו כל חג, נצטרך לפגוש גם בחג הזה את הקרובים. במשפחה שלנו, הקרובים מוציאים זה על זה לפני החג את הדרגות הנמוכות ביותר של רכילויות, השמצות, חרמות וגידופים. אחר כך, בכורסאות הכנסת, עם משכורות הכנסת ובמזנון הכנסת, נראה אותם מחייכים זה לזה. בינתיים, עד שהם יגיעו לשם, זו זירת קרב חייתית שבה יזכה מי שנושך יותר חזק את יריבו.

לתוך המערכת הזו נכנס בני גנץ, איש יפה, משפחה יפה, אבל כבר בנאום הפתיחה שלו, שהבטיח אחדות ואהבה, בצבצו היריבות והשנאה. בלי זה אי אפשר, אמרו לו כנראה היועצים. "צריך לספק בידול", השחילו מן הסתם מילים מתחום הפרסום והשיווק. בידול בפוליטיקה הישראלית פירושו הטענה: אני שונה מההוא או מההם, כי ההוא וההם איומים ונוראים, סכנה למדינה, לדמוקרטיה, או מצד שני סכנה להתנחלויות, לירושלים, לעם היהודי. 
 

השנאה היא הכוח המניע העיקרי במערכות בחירות. כולנו נהיה שטופים בה מעכשיו. יוצא מן הכלל הזה הוא יאיר לפיד, שמנסה בגבורה לא קטנה להימנע מביטויי שנאה. לא תמיד זה מצליח, אבל המאמץ שלו שווה תשואות קטנות. בינתיים הוא שורד די טוב. אולי זה הבידול שלו. לא כל חברי מפלגתו מצליחים בכך, וכאשר ח"כ אלעזר שטרן ממפלגתו משגר כלפי מירי רגב רמזים עבים על הדרך שבה התקדמה בצבא, הרי הפוליטיקה מפגינה את מה שהיא עלולה להוציא מבני אדם, גם עדינים כשטרן. 
 

השנאה לנתניהו היא חלק חשוב מאוד מהבחירות האלו. אנשים לא מתביישים בשנאה הזו, הם גאים לומר בקול רם: אני מתעב את ביבי. זה מגדיר אותם. 

מערכת הבחירות שבקושי החלה כבר הוציאה, במהירות הבזק, כיעור נוסף: השמצת רמטכ"ל. מיד עם הופעת שמו של גנץ על הטבלה הפוליטית, נשמעו ביקורות מצד הליכוד ובנט על תפקודו כמפקד. גויסו דברים שאמר בגאווה על סיכון חיי חיילי גולני כדי לא לפגוע בפלסטיני לא מעורב. זה אולי אכן ציטוט בעל משמעות כלשהי להחלטת הבוחר אם להצביע עבור גנץ או לא. אגב, זה יכול לגרום לחלק מהישראלים דווקא לנהור אל ההנהגה שלו, כי תפיסת עולם וניהול מלחמה כאלה הם בדיוק לרוחם.

בנט ונתניהו. צילום: רויטרס
 

גרוע יותר, גרוע מאוד, הוא כאשר הביקורת המשמיצה של שרי ליכוד ובנט מכוונים לתפקודו של גנץ כרמטכ"ל. הביטוי "רמטכ"ל כושל" נזרק מיד לחלל. הושמעו גם טענות כאילו הוא הגיע לתפקיד בטעות ודברים דומים ומיותרים. 
 

גנץ הוא לוחם שבחר במסלול הקרבי מגיל 18. הוא בחר בדרך חיים קשה, שיש בה סיכוי גם להיהרג. הוא יכול היה חלילה לא להתקדם עד לתפקידי פיקוד גבוהים ולא להתמנות לרמטכ"ל, לא להגיע לשחרור ולא לעבור לפוליטיקה. לשמחתנו, גנץ שרד את כל הסכנות שהוא לקח על עצמו למען המדינה. הוא איתנו, נשאר בחיים, ברוך השם. 
 

עכשיו עליו לספוג עלבונות על תפקודו הצבאי מאנשים שלא היו באותם מצבים ולא הקריבו את אותם מאמצים. יש בביקורת כזו על רמטכ"ל משהו רע מאוד, והכי רע זה שכולם יודעים שבלי רוע אי אפשר לה, לפוליטיקה.
 

זה בלתי נשלט. הכלל היחיד הוא אם הוא יריב שלנו, עלינו למצוא דברים כדי להשמיץ אותו. מאמצי הכפשה כאלה ננקטים בשקדנות נגד נתניהו, ומאמצי הכפשה כאלה כבר החלו נגד גנץ. אף אחד לא עוצר רגע לחשוב שאם משמיצים את הרמטכ"ל, משמיצים את צה"ל כולו. אם טיפשים, לא יוצלחים, פחדנים או מעוותים מוסרית מתקדמים בצה"ל לדרגות כל כך בכירות, מה זה אומר על הצבא של ישראל? על כך איש לא חושב בלהט ההשמצות.
 

בשבילי, מי שהיה רמטכ"ל ראוי לכל ההערכה שלנו. אין זה אומר שלא נשפוט אותו ואפילו לחומרה כאזרח שמתיימר להנהיג אותנו, אבל לעולם לא דרך הכיעור של ביקורת שלוחת רסן על תפקודו כלוחם בצבא. ההצלחה של מדינת ישראל לשרוד במזרח התיכון רווי הרצח מוכיחה שיש בכל זאת בצבא שלנו משהו טוב. הבה נציע קוד התנהגות שבו, למרות כל הכיעור שבמערכות הבחירות, לא תוקפים מועמד על השירות הצבאי הקרבי שלו.