ביום שלישי רובנו נלך להצביע בבחירות לכנסת, ולקראת הכניסה לקלפי רציתי לשתף בכמה מחשבות על מערכת הבחירות הזו ועל הדברים שעמדו בבסיסה:

א. הנוטים לימין טוענים שגנץ הוא שמאל (מטעמי בחירות - בלי קשר לעמדותיו, בהכרח) והנוטים לשמאל טוענים שגנץ אינו איש שמאל (מאותם טעמים. הם לא יותר צדיקים מהמניפולטורים של הימין). המשמעות: דווקא לפי הנוטים לשמאל, אין, למעשה, כמעט שמאל בישראל. הוא כנראה התאייד עם התמוטטות קונספציית אוסלו ו"ההתנתקות". כדאי לזכור את זה, כאשר אנשי "המרכז-שמאל" מנסים למכור לנו עוד פעם את האטריות המחוממות של "תהליך השלום". 

ב. התקשורת, העמלה כמו בבחירות 2015 ואף לפני כן, ליחצ"ן לציבור הישראלי את מחנה רק-לא-ביבי, מגדירה את גנץ כעומד בראש מחנה "המרכז-שמאל", בעוד שנתניהו עומד, להגדרת התקשורת, אך ורק בראש מחנה "הימין-חרדים". באמת? אין אנשי מרכז במחנה "הימין-חרדים"? לכן כדאי לומר את האמת: גנץ עומד בראש מחנה "המרכז-שמאל-ערבים", ובמחנהו יש לא מעט חברי כנסת ערבים שהם גייס חמישי שישמח בכל עת להשמדת מדינת ישראל, אם כי הוא מספיק פרגמטי לא להיכנס לממשלה בה יהיה שותף להחלטות שמשמעותן פגיעה בחמאס בעזה, דבר שפוגע אנושות באופציית הקמת ממשלת "מרכז-שמאל" בראשות גנץ. 

ג. מיהם העיתונאים שישבו בליל שבת באולפני השישי האחרונים שלפני הבחירות, בערוצי הברודקאסט 12 ו-13? רינה מצליח (נוטה לשמאל), אמנון אברמוביץ' (נוטה לשמאל, בלשון המעטה), אור הלר (נוטה לשמאל, בלשון המעטה), אודי סגל (נוטה לשמאל), נעמה סיקולר (לא הבחנתי עד היום בנטייה כלשהי), דנה וייס (נוטה לשמאל, בלשון המעטה) ודפנה ליאל (נוטה לשמאל, בלשון המעטה). האם הבליץ שהפעילו רובם למען השמאל, שנראה ונשמע כמו תשדיר תעמולה לכל דבר ועניין, יצליח? האם יו"ר וועדת הבחירות המרכזית יגיד משהו על תעמולה שלא במסגרת תשדירי התעמולה? אני בספק. עם עבר של מתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה לא נראה לי שהוא יאמץ עמדה בנושא.   

ד. באקט אחרון ונואש ניסה העיתון "ידיעות אחרונות" - מגדלור של יושרה מקצועית, כפי שמשתקף מתיק 2000 - לתרום לדה-לגיטימציה של הימין בכלל ושל הליכוד בפרט, בכך שהביא לפני כשבוע עדות על כמה פעילי ליכוד עם פה מלוכלך ומקלדת מזוהמת, שתוקפים בצורה מכוערת, מתוך פרופילים מזוייפים, את השמאל ואת גנץ. האם יש להם קשר לליכוד כמפלגה? שום דבר לא הוכח בכתבה. האם נתניהו או גורם ליכודי אחר שילם להם? לא הוכח, אבל מה זה משנה אם אפשר להטיל דופי במחנה שלם? 

ובמישור הפרקטי: האם התקפת "ידיעות אחרונות" הייתה פרופורציונאלית? לפני כמה ימים, יוחאי בנקלר, ראש מעבדת האינטרנט באוניברסיטת הארוורד, התראיין ל"דה-מרקר" ואמר שבמחקר שנעשה לאחרונה במרכז בראשו הוא עומד התגלה כי המשקל של פייסבוק ושל טוויטר הרבה יותר קטן ממה שחשבנו, וכי רק שני אחוזים מאלף הסיפורים שצויצו הכי הרבה ברשתות החברתיות הללו באו מ"פייק ניוז". אז מה המשקל של הפרופילים המזוהמים בשיח הציבורי בישראל ובעולם? כלום ושום דבר, אבל מה זה משנה אם אפשר למרוח את התופעה השולית הזו בכותרת ראשית של מוסף סוף שבוע של עיתון? 

ה. הבחירות ביום שלישי אינן בין נתניהו ובין גנץ אלא בין המותג "נתניהו" לבין קואליציית "רק-לא-ביבי". במקרה זה, היתרון הוא לגוש שתומך במחנה הימין ובדרכו ולא לגוש הרוצה להיפטר מאדם אחר בגלל דרכו, בגלל אופיו או אפילו בגלל (חוסר) יושרו. 

ו. אני איש ימין מובהק. התקשורת כולה התגייסה, כפי שהמחשתי לעיל, לשכנע את הציבור הישראלי להצביע לשמאל בבחירות 2019, כמו שקרה במערכות בחירות רבות בעבר. היא התאמצה מאוד להראות לי בארבע השנים האחרונות שאני ובני עמי "בחרנו בטרור", כמו שאמר הנשיא ריבלין, שזוכה לחיבוק בתקשורת. היא גם ניסתה להסביר לי שחיילי צה"ל הם "חיות אדם", כדברי אושרת קוטלר, ובנוסף ניסתה לטעון כי בישראל שוררת אווירה דומה לזו ששררה בשנות ה-30 בגרמניה, כפי שליהג סגן הרמטכ"ל לשעבר, שהשמאל והתקשורת אהדו את דבריו, בנסותם לסייע לדה-לגיטימציה של ישראל ושל צה"ל. ביום שלישי נגיע למשחק האמיתי, זה המשוחק במגרש של הדמוקרטיה המזוקקת, זאת שבה לכל אחד יש קול אחד, שבה יכול הבוחר הישראלי - למרות התייצבות אמצעי התקשורת המרכזיים לצד אחד של המפה הפוליטית, לשוב ולתמוך גם בצד השני שלה. כמה שאני אוהב את הדמוקרטיה הישראלית, החסונה, הממחישה כל פעם מחדש שהעם הוא הריבון.