פיצה היא אחד המאכלים המפורסמים בעולם והמאכל המסורתי שהכי מזוהה עם איטליה. אבל הפיצה שלנו הגיעה לארצות הברית על ידי מהגרים איטלקים והפכה שם למזון מהיר כפי שאנחנו מכירים היום, כשמאחוריה עומדת היסטוריה לא פחות מרשימה. אין מישהו שיעז לטעון שפיצה היא רק מאפה מבצק שמרים דק, שמכוסה ברוטב עגבניות וגבינה. פיצה היא מאכל אהוב על טווח רחב של גילאים וקשה להישאר אדישים למעמד האיקוני שלה.
מנאפולי ועד ניו יורק: כל מה שעבר על הפיצה
ההיסטוריה של הפיצה עוזרת לעקוב אחר התהליכים שהיא עברה לאורך מאות השנים האחרונות. את ההבדלים בין פיצות אפשר לראות בסוגי התנורים ובסוגי הגבינות. פיצה איטלקית קלאסית, למשל, מבוססת על בצק מבסיס קמח דורום, שמרים ומים בלבד. פיצה מרגריטה מגיעה עם גבינת מוצרלה ועליה עלי בזיליקום, בעוד בשולי הפיצה נמשח שמן זית איכותי. לעומת זאת, פיצה ביאנקה היא ללא רוטב עגבניות.
זה המקום להזכיר שפיצה מרגריטה קרויה על שמה של מרגריטה מסבויה, מלכת איטליה ואשתו של המלך אומברטו הראשון. הוד מעלתה הזמינה בסוף המאה ה-19 את אחד האופים המפורסמים של נאפולי כדי שיכין עבורה פיצה ועד היום אנחנו יכולים ליהנות מהתוצאה.
הגרסה האמריקאית של הפיצה משנה לחלוטין את האופי של המאכל האיטלקי, למרות שגם אותה אופים בתנור לבנים. בניגוד למה שנהוג לחשוב, השימוש הנפוץ בתנור תעשייתי לא נובע מניסיון לקלוע לטעמו של קהל יעד לא- איטלקי, אלא דווקא מההצלחה של המאפה המסורתי הזה. בעזרת תנור תעשייתי ניתן לאפות כמויות גדולות יותר של פיצה ובעיקר לעמוד בקצב של רשתות המזון המהיר. בתוך ארצות הברית עצמה עורכים אבחנה בין הגרסה הניו יורקית של פיצה דקה לבין הגרסה העבה משיקגו, שיובאה לישראל ונאפית בתבנית עגולה של עוגה. בפיצה הזו הבצק עבה מאוד והוא לא דומה לשום דבר שניתן למצוא באיטליה.
הדור הבא של הפיצה כבר כאן
אם בוחנים את ההיסטוריה של הפיצה מגלים שסוד הקסם נובע כנראה מקלות ההכנה ומהאופן בו ניתן להתאים את המאפה לטעם המקומי. במילים אחרות, פיצה היא מאכל דינמי, מזין, טעים ומשביע. הפיצה הצליחה לשרוד כי היא נאפית מחומרי גלם בסיסיים אבל אין גבול לכמות הטעמים שניתן להשיג. לראייה, כל פיצריה מנסה היום להתבלט בעזרת שילובים מיוחדים שלא היו קיימים בעבר.
הדור הבא של הפיצה כבר כאן והוא הרבה יותר מגוון ממה שזכו לטעום מלכי איטליה. כעת רק נותר להמשיך לעקוב כדי לכבוש פסגות נוספות.