מפגש עם המסעדנית לילי בן-שלום, בעלת המסעדה הגרוזינית "ראצ'ה" שברחוב אחד העם 1, בכניסה לשכונת נווה צדק בתל אביב, הוא הרבה יותר מחוויה קולינרית. יש משהו בחיוניות של האישה הזאת, פצצת אנרגיה בת 46, שגורם לך לרצות לעצור הכל ולהקשיב למה שיש לה לומר. ויש לה הרבה מה לספר. על הילדות בחברה גרוזינית שמרנית, הנישואים בשידוך בגיל 18 לגבר שלא אהבה, ההחלטה לחתוך כשכבר הייתה אמא לילדה, המרדף במשך שנים אחרי בעל סרבן גט, ולבסוף הדרך הנחושה לעבר עצמאות כלכלית.
אבל בן-שלום, "לילי הגרוזינית" כפי שהיא אוהבת לכנות את עצמה, היא מסוג האנשים שיודעים להפוך כל טיפה של לימון שהחיים נתנו לה לא רק ללימונדה, אלא לארוחת שף מפוארת - כמובן על יסודות המטבח הגרוזיני (היא מסרבת להשתמש במונח "גיאורגי"). בשל עגינותה הייתה לה פריחה מאוחרת, אז היא מנצלת כל דקה בחיים כדי לפצות את עצמה על הזמן האבוד. ב-11 השנים האחרונות היא הספיקה להשתתף בתוכנית הריאליטי "משחקי השף", לעזוב את עבודתה השוחקת ברשות הדואר ולממש את החלום לפתוח מסעדה גרוזינית מצליחה במיקום אטרקטיבי בירושלים - ובשנה האחרונה, מרגע שהפיגועים חזרו לבירה, לסגור, להעתיק עצמה לאחד האזורים הכי טרנדיים בתל אביב, ולהתחיל הכל מחדש.
"כשיצאתי לדרך עם המסעדה הראשונה, כולם היו בטוחים שאפול", היא מודה, "אבל כשאדם הולך עם האמונה שלו, עם החלומות, אין דבר בעולם שיכול לעצור אותו". בן-שלום מדברת בביטחון עצמי שמגובה בהצלחות, אבל היא גם מרשה לעצמה לחלום. בעיני רוחה, דווקא המסעדה הנישתית שפתחה במרחק פסיעה ממגדל שלום, שמנגישה לקהל הישראלי מנות דגל על טהרת החינקלי והחצ'פורי, היא שתדע לחבר בין תרבויות ובין עדות, ולייצר שיח ציבורי קצת יותר שפוי פה, דרך המכנה המשותף שכולם יכולים להתחבר אליו: אוכל.
"מסעדנות זה לא רק לפתוח מסעדה, לשים צלחת, אוכל, שף טוב ונגמר הסיפור", היא אומרת. "מסעדן חייב לדעת להיות גננת, שחקנית, כלכלן. זה משהו שנושא את כל המקצועות האפשריים".
פתחת את המסעדה שלך במקום שבו פעלה בחוסר הצלחה "אחד העם 1" של מיכל אנסקי. קודם פעל שם ה"ננה בר", שגם הוא נסגר. את לא פוחדת מגורל דומה?
"מזל רע יש רק במוות. בחיים אני מאמינה בעשייה שבאה מאהבה. וכשעושים דברים מאהבה, ולא משנה אם אהיה במנהטן, בהר בגלבוע או בנווה צדק, אני מאמינה שאנשים באים. אנשים באים אלי אישית כי אני נותנת להם משהו שהוא מעבר למנות עם שמות מפוצצים. עובדה, מי בכלל הכיר אותי לפני שש שנים? הייתי לילי בן-שלום מדואר ישראל. אחי, שהוא היום השף הראשי אצלי, היה קבלן חשמל. אז להגיד שמה שקרה כאן היה עניין של מזל? אני לא מאמינה בזה. יש סיבות אחרות לנפילות".
למשל?
"לפעמים יש סוג מסוים של גברים ונשים שלא מתאימים לטריטוריה. לא שאני אומרת שמיכל אנסקי לא מוכשרת או שהאוכל שלה לא טעים. זה פשוט משהו שקורה".
את בעצמך חווית נפילה, במסעדה שלך בירושלים.
"נכון. הפיגועים בירושלים שהתחילו בסתיו שעבר גמרו לי את החיים. עד אז העסק פרח, ואפילו היו המון הזמנות לקראת החגים. ואז פתאום, יום אחד, לקוחות הפסיקו לבוא. לא אשכח איך אחרי שלושה ימים של דקירות ודריסה אחת באזור הרכבת, ביטלו לי בבת אחת 70 הזמנות. ואחרי זה העסק מת, חושך גמור. ככה זה כשאין לך קהל ירושלמי ואתה בעצם בנוי על תיירות חוץ. אנשים שמפחדים מהעיר לא יבואו גם אם תציע אוכל חינם. פתאום אתה רואה את הפחד שיש לאנשים בעיניים. כבעלת עסק לא יכולתי להרשות לעצמי להישאר בעיר במצב כזה".
ואת לא מרגישה שהגעת לתל אביב בגיל מאוחר יחסית?
"מה פתאום?! כל דבר בזמנו. והכאב שחוויתי בדרך לכאן היה הכרחי, כי הוא הביא אותי להיות מה שאני".
נולדה בגיל 35
כדי להבין את הכאב שבן-שלום מדברת עליו, צריך לחזור לילדותה. היא נולדה בחבל ראצ'ה שבגיאורגיה, בת למשפחה גרוזינית מסורתית. בגיל 4 עלתה ארצה, לירושלים, שם גרה עם הוריה ועם סבתה - שהייתה בסך הכל בת 38. היא זו שגידלה את לילי ואת אחיה, בזמן שההורים יצאו לעבוד.
בת 18 נישאה לבעלה ("התחתנתי 'זקנה', לעומת בנות דודות שלי שנישאו בגיל 15-16"). שש שנים וחצי אחר כך הם נפרדו, ואת תשע השנים הבאות היא העבירה בהמתנה לגט. עד שזה קרה, היא כבר הייתה בשנות ה־30 לחייה.
"אפשר להגיד שאת החיים שלי התחלתי בגיל 35", היא אומרת בחיוך מריר. "עד אז הייתי בובה על חוטים, של כולם. גידלו אותי כילדה יפה, מוכשרת, חכמה. ההורים תמיד אמרו לי כמה אני מוצלחת, אבל גם אמרו 'אנחנו נחתן אותך ואת תביאי לנו גאווה'. אתה מבין מה זה? הכלא המצפוני הוא הכי חזק. הרגשתי מחויבת אליהם, אבל גם ידעתי, כבר אז, שלא אשאר עם מי שאתחתן איתו, לא משנה מי זה יהיה. בסוף באמת בחרתי את הגבר הכי טוב שיכולתי, ויש לי ילדה מדהימה ממנו, אבל ידעתי שאתגרש - וזו לא אשמתו, פשוט לא אהבתי אותו.
"אני הראשונה בעדה שבלי שהכו אותה, בלי שהיה לה בעל מסומם, פשוט שמה יום אחד את הניירות ואמרה: 'לא רוצה'. פשוט מאסתי בתחושה המגעילה הזאת של להיות עם מישהו שלא רציתי אותו, מישהו שידע בעצמו שאנחנו לא מתאימים. הרי היינו יוצאים בערבים, הוא עם החברים שלו ואני עם החברות שלי. הייתי צעירה ורציתי אהבה, לא אדם שאני אפילו לא יכולה לראות את הפנים שלו".
ואז התחיל המסע בדרך לגט.
"בהתחלה הוא אמר 'סבבה', אפילו חתמנו על הסכם. אבל הוא לא הופיע ברבנות בדיון שנקבע וגם לא לזה אחריו. ככה התחילו תשע שנים של כאב רגשי עצום. פתאום הוא התחרט, פתאום הוא אמר שהוא רוצה שלום בית, ואז צריך לחכות עוד כמה חודשים בין לדיון לדיון, ואז יש פגרה, וכל הזמן הזה הרגשתי שאני לא יכולה להשתחרר ממנו, אפילו שדי מהר בתקופה הזאת לא גרנו יחד. היינו מסיימים כל פגישה ברבנות בבית קפה, מדברים בנחת, הוא הבטיח לי שבפעם הבאה הוא יחתום, ואז בפעם הבאה הוא לא חתם. ולא רק זה, הוא התחיל לשלוח לי שליחים שינסו לשכנע אותי ולדבר ללבי".
ומה הרגשת?
"שאני לא רוצה. שקיבלתי החלטה ושאני בחיים שלי לא חוזרת אחורה. אבל ככל שאני הקשחתי עמדות, ככה גם הוא. זו הרגשה של חוסר אונים. בוקר אחד את מגלה שהחיים שלך נמצאים בידיים של כמה רבנים, שיושבים ואוכלים לך סנדוויצ'ים בפנים ומושכים דיונים, כי מחר לא תהיה להם פרנסה. רבנים שמטפחים גבר כזה שאת לא רוצה ממנו כלום, לא מזונות ולא בית, רק שיביא את הגט, והוא בשלו. מה שבעלי העביר אותי היה כאב עצום, ולפעמים אני לא יודעת מה יותר כואב - כאב כזה או מכות, כי מכות באיזשהו שלב לפחות היו עוברות".
לא יודעת לבשל
בשנת 2014 הרגישה לילי שמישהו נחשף לסיפור הגירושים שלה והפיק מזה סרט. באביב של אותה שנה היא הוזמנה לסינמטק בירושלים, להקרנת בכורה של "גט - המשפט של ויויאן אמסלם", שם פגשה את השחקנית רונית אלקבץ, שנפטרה באפריל השנה. השתיים ישבו באותה שורה, ולילי הביטה בעיניים כלות במסך הגדול שגולל את סיפורה של אישה שנקלעת למסע ארוך שנים אחר הגט, כאשר היא מיטלטלת בין בתי דין רבניים.
"זה סרט קשה עבור מי שמזדמן אליו במקרה, וקשה עוד יותר עבור מי שחווה אותו באמת", היא אומרת. "יצא שרונית ואני ישבנו ככה, זו ליד זו, בהקרנה. סיפרתי לה על החוויות שלי, ואמרתי: 'אני ויויאן אמסלם מספר 2'. כשנגמר הסרט התחיל פאנל עם מרב מיכאלי ואחרים, ובא יו"ר בתי הדין הרבניים ואומר 'אין דבר כזה, הסרט עושה עוול לבתי הדין'. ואני הרגשתי שאני מתפוצצת. גומרים לך את הלב ואת הכספים, אתה נמצא בהוצאות לפועל, אין לך איך להאכיל את הילד, ובא מישהו ואומר ש'אין דבר כזה'. הצבעתי שוב ושוב, עד שמרב ורונית אמרו לי לעלות לבמה. אני עוד זוכרת איך עמדתי שם, מול מאות אנשים, ואמרתי לו: 'אני רק יכולה להודות לך שבזכותך אין לי עוד ילדים. 'בזכותך' התרסקתי כלכלית וכמעט הגעתי לרחובות'".
הביטחון העצמי והנחישות הרשימו את אלקבץ, ובינה לבין בן-שלום החלה חברות, שנמשכה עד מותה בטרם עת של אשת הקולנוע ממחלת הסרטן ("היא עוד הבטיחה שתבוא למסעדה החדשה שלי"). הבשורה על מותה תפסה את בן-שלום בהלם. "באחד הימים ישבנו יחד בבית קפה וראיתי שיש פער אדיר בין מה שהיא מקרינה על המסך לאיך שהיא מתנהלת", היא אומרת. "היה בה משהו שבור, ומה לעשות ש'גנב מזהה גנב', וראיתי שמשהו שם לא כשורה. בדיעבד הבנתי שהיא הייתה חזקה כלפי חוץ, אבל הסתירה עמוק בפנים את המחלה הקשה".
קרה לך עוד משהו משמעותי ב-2014, השתתפת בעונה הראשונה של "משחקי השף". איך התגלגלת לשם?
"ההפקה הגיעה אלי. מישהו כנראה סיפר להם איזה טיפוס אני, ואמר ששווה שאשתתף בתוכנית. ישר נדלקתי, אפילו שבמסעדה אני משאירה את הבישולים לאחי ואני יותר אחראית על הניהול. אבל בכל זאת, ערוץ 2, תמיד חלמתי להופיע בריאליטי. זו הייתה הזדמנות".
ואיך היה?
"מדהים. האמת שלקחתי הכל ממש בקלות. הבנתי שזה כמו 'מאסטר שף', אבל לא ידעתי עד כמה זו תהיה תוכנית של מקצוענים וכמה החוויה הזאת תתרום לי מבחינת חשיפה לקהל. בכלל, כל החוויה הזאת הייתה קצת סוריאליסטית. שמו אותי בקבוצה של מושיק רוט. אתה יודע מה זה גרוזינית ששמים אותה לבשל אצל שף מולקולרי? השתתפתי בתוכנית משהו כמו שלושה חודשים, הודחתי איפשהו באמצע, אבל עד היום אנשים זוכרים אותי ברחוב בגלל שהייתי אותנטית".
למה הודחת?
"כי אני לא יודעת לבשל. פתחתי מסעדה, לא התכוונתי להיכנס למטבח. אני יודעת לנהל ויודעת להפעיל צוות. זה מה שעשיתי גם כשעבדתי בדואר".
תביאי 70 טופס
לעבודה בדואר בן-שלום חוזרת מעת לעת במהלך שיחתנו. אפילו שהיא מזוהה אצלה עם התקופה הקשה, שבה התמודדה עם בעל סרבן גט, קשיים כלכליים ואי ודאות, העבודה שם היא שאפשרה לה, בתחילת שנות ה־2000, להשתחרר מנישואיה. קולגה לעבודה, חבר מרכז ליכוד שזיהה את מצבה הנפשי הקשה, משך בחוטים והצליח להקדים בכמה שבועות את הדיון הבא שנקבע ברבנות, "ואני לא אשכח איך פתאום אותם רבנים, ששנים צידדו בבעלי, אמרו לו בתחילת הדיון 'בחורצ'יק, בוא הנה, או גט או כלא'. אתה מבין מה זה? הגיע לי גט ואותו פעיל פוליטי סידר לי את זה בשנייה. אמרתי לעצמי 'אני חייבת ללמוד איך זה עובד ולדאוג אישית שזה בחיים לא יקרה יותר, בטח לא לבת שלי. וככה, אחרי שהתגרשתי, ועוד לפני שפתחתי את המסעדה, נכנסתי לליכוד".
ואיך הלך לך שם?
"בהתחלה צחקו עלי. אמרו לי 'תביאי 70 טופס, תהיי חברת מרכז'. הבאתי 820 טפסים מכל רחבי הארץ. זה היה בדיוק לפני בחירות 2003, ואני לקחתי חופשה ללא תשלום מהדואר וניהלתי את המטה של יגאל עמדי, שהתמודד על המשבצת מול רוני בר-און ולא נכנס, אבל גם עבדתי עם ענבל גבריאלי, עם גילה גמליאל ועם משה כחלון. מהר מאוד התגליתי כמטאור. ואז רצה שמועה שמסתובבת גרוזינית עם טפסים חמים, והתחילו לדבר עלי כמועמדת לאחד המקומות שמשוריינים לנשים. אבל היה לי קשה, כי המשמעות של זה הייתה להתפטר מהדואר, ולא יכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה. זה היה בדיוק אחרי הגירושים והייתי חייבת יציבות".
היום, 13 שנים אחרי, היא רואה דברים אחרת. "אולי עוד אחזור לשם ואהיה חברת כנסת", היא אומרת בנחישות, "זה משהו שתמיד קסם לי. אני אוהבת להנהיג, להטביע חותם. מה אעשה? ככה נולדתי, זה מה שאני. שום דבר אחר לא מרגש אותי. אנשים הולכים אחרי".
אם תחזרי לליכוד תפגשי שם אישה חזקה, שרת התרבות והספורט מירי רגב. מהי העמדה שלך לגבי המאבק שהיא מובילה בשם התרבות המזרחית?
"אני, בניגוד אליה, מאמינה בעשייה ולא במלחמה. אני לא חושבת שאי פעם בחיים שלי הרגשתי דיכוי מהסביבה משום שאני גרוזינית. ההפך. תמיד הייתי גרוזינית, אני גאה בזה, זה מי שאני וזה חלק מתעודת הזהות שלי. אני אפילו רשומה בטלפון של לקוחות שלי בתור 'לילי הגרוזינית'. דווקא מי שדיכאו אותי היו הגרוזינים עצמם. זה מה שחורה לי בכל זה. כל הצעקה הזאת, של האפליה. מי שיכול להפלות מישהו זה אדם את עצמו. תרבות את עצמה, אישה את עצמה. לכל אחד יש המטען הרגשי והתרבותי שהוא סוחב. יש כאלה שמשתחררים מהכבלים האלה, ויש כאלה שצועקים צעקה סתמית, כי הם לא מוכנים להשתחרר ממה שבאמת עוצר אותם - שזה הם עצמם.
"בכלל, אני לא מבינה על מה אנשים מתמרמרים. בשיא הרצינות, זה ממש מכעיס שאנשים אומרים על אנשים אחרים שהם האליטות. מה זה אליטה? מי יצר את האליטה הזאת? מה גם שאתה רואה שלמרות הצעקות על קיפוח, אנשים מעדות המזרח מגיעים לעמדות בכירות. אז למה להמשיך לצעוק? הרי אין פעם אחת שאדם שיצא מעדות המזרח רצה באמת להגיע לאיזה מקום ולא קיבל הזדמנות שווה. אדם, לא משנה אם הוא מזרחי או אשכנזי, ברגע שהוא מתמיד ועושה, בסוף הוא מצליח".
בקרוב הספר
פה לילי בן-שלום עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה, ומספרת על ספר שכתבה (וטרם פרסמה), בשם "כספית", בתמיכת חברה הטוב, משה צימרמן ("לא הפרופסור המוכר - בן הדוד של הפרופסור"). "משה הוא הגורו שלי", היא מספרת, "הוא גדל על ספרים ואני גדלתי על רגשות, וזה חלק מהיופי של המיזוג בינינו. בזכותי הוא התחיל לבשל, ובזכותו אני התחלתי לכתוב ספר. וכשבאמת לקחתי את עצמי בידיים והתיישבתי לכתוב, הרגשתי שסוף־סוף, אחרי כל השנים האלה, יש מישהו שמבין אותי: אני את עצמי".
ספרי קצת על הספר.
"אני לא רוצה לנדב בשלב זה יותר מדי פרטים. אני יכולה להגיד שזה ספר שיעזור לכולם לא לצעוק צעקות סתם, אלא לקום ולעשות מעשים. בינתיים עורך כבר ראה אותו ומאוד התלהב".
את שיחתנו היא מבקשת לסיים בסיפור אמיתי. "היו אצלי במסעדה, לפני בערך חודשיים, חברי קונגרס משיקגו. החדרים האלה, הקרים, שהם התארחו בהם בישראל לפני שהם באו אלי - בוועדות, בפגישות, בכנסת - כנראה ציננו אותם עוד יותר. כי אני מקשיבה להם מדברים, ואני רואה שאלה אנשים שלא מחוברים לרגשות שלהם. אבל אני הצלחתי לשחרר אותם".
איך?
"בתחילת הארוחה עשיתי להם טקס ברכות גרוזיני מסורתי. דיברתי על הזיקה של עם ישראל לירושלים, השמעתי להם קצת מוזיקה גרוזינית. ופתאום אתה רואה איך אוכל ותרבות יכולים להמס שלגונים. אתה פשוט רואה את זה. ואני אומרת לך, אני עוד אביא ככה בדיוק את השלום. אני לא יודעת איך זה יקרה, אבל אני אביא את השלום. הבעיה היום היא שאנשים מנסים לגעת אחד בשני דרך חוזים. חוזים לא יביאו שלום, חוזים לא יביאו מיזוג בין תרבויות. צעקות על במות לא יעשו את זה. הדבר האמיתי זה אוכל, שתייה, אנשים ודיבור בעיניים, כשיושבים אחד מול השני. והכי חשוב: מוזיקה ושמחה".