בואו נתחיל בזה שאני טריפוליטאית משני הצדדים. מאז ומתמיד הייתה איזושהי יריבות חבויה ביני לבין החברים המרוקאים שלי כשזה הגיע לאוכל. על הכל יכולנו ללכלך ולהשמיץ עד שזה מגיע לדג החריף (חריימה, ראבאק! ולמה להוסיף חומוס? גוועלד!). אבל עם כל הכבוד לאוכל הטריפולטאי המשובח, הוא תמיד יהיה בבסיסו אוכל עניים שטעמיו הגיעו ממחסור ולא משפע ויצרו מטבח מדהים. המטבח המרוקאי לעומתו תמיד התהדר בעושר ושפע, אם בסלטים הצבעוניים דרך התבשילים גדושי הבשר (והשמן) ועד המתוקים רווי הדבש, אז בהחלט הכבוד המרוקאי מונח במקומו ובעיקר לא בא לי להרגיז אותם.

אווה סאפי - תרגיעי

לפני כשלושה חודשים סיפרנו לכם בחדשות האוכל שנפתחה מסעדה מרוקאית בשם "אווה סאפי" ("עזוב אותי מהשטויות שלך" במרוקאית) בנווה צדק. לשם שינוי, לא מדובר בעוד מסעדת פועלים אלא ממש מסעדה מהודרת עם אותו שפע שמציין את יהודי מרוקו בימים הטובים כשהכול פאר והדר, משי ושנדלירים, כלי כסף ואירוח משובח.

מאז שנפתח, המקום מוצהר כלאונג' כנראה כדי להפוך מעט את התחושה המהודרת של המקום לקלילה יותר, תוסיפו לזה מוסיקת האוס אוריינטלית וקיבלתם סוג של בילוי לילה עם האוכל של אמא. די נשמע מושלם. אז כדרכנו בקודש, קפצנו לאכול שם פעם-פעמיים והנה אנוכי הטריפוליטאית מוכנה ומזומנה לפתוח את הדיון על המטבח המרוקאי. בוא נאכל.

מסעדת "אווה סאפי". צילום: סולל פקיאלמסעדת "אווה סאפי". צילום: סולל פקיאל

פותחים שולחן

ההתחלה הייתה צפויה כששלל צלוחיות צבעוניות מילאו את השולחן, כיאה לאירוח המרוקאי. התחלנו בלחם פרנה חם שנבצע בשניות ונטבל בתוך תלולית של טחינה ומיד גם בערימה אדומה של מטבוחה מבית אמו של הבעלים (סוליקא) שציפינו שתהיה בה קצת יותר חריפות ועסיסיות אבל למזלנו צלחת של חריפים משובחת פתרה לנו את הצורך בקצת לוהט. חתיכות של סלק מבושל, קרם של חצילים משובח, ערימה של פלפלים קלויים הם רק חלק מסלטי הבית שמילאו את השולחן והקיבה (49 שקלים ללחם וסלטים). דווקא סלט הגזר שגם הוא קלאסיקה מרוקאית אכזב קלות והיה מעט אנמי. בהחלט סלטים טריים וטעימים אבל מעט צפויים ולא הייתי מתנגדת לטעום סלטים אחרים שגברת סוליקא בטוח עושה.

אחרי הסלטים הרעב ממשיך לבוא והתחלנו בדגים. העבודה על הדגים במטבח נעשית פה בצורה מדהימה, בכל המנות הדג נשאר עסיסי ובשרני ולא נעלם בתיבול או בבישול. המנה הכי טובה מבחינתי בכל הארוחה הייתה קציצות מענגות של מוסר ודניס טריים שנקצצו לא דק מידי ועורבבו במקצועיות עם כוסברה, פלפלים ושום. בשר הדגים היה עינוג של ממש והטעמים מושלמים, עם הדג המרוקאי יכולתי להתווכח אבל בעיקר כי אני מעדיפה את הגרסה החלקה נטולת הירקות והחריפה מוות של הטריפוליטאי. אך אני אצטרך להודות שגם פה, הדג היה מעולה והרוטב נספג בשניות בחלה מתוקה שהגיעה עם המנה. כחובבת מטוגנים לקחנו גם את הפסטלים הקריספיים שמולאו גם הם במוסר ודניס טריים כשהפעם גם שילבו בהם סלמון. מנה טובה אבל המחיר לא זול (44 שקלים ל-2 יחידות בלבד). המחיר נובע ככל הנראה מטריות הדגים אך מטופש ככל שזה נשמע, דווקא במנת רחוב קלאסית כזו הייתי מוצאת דרך להוסיף עוד פסטל אחד, כי בכל זאת 22 שקלים לפסטל זה יקר.

מבט נוסף בתפריט יגלה לכם מנות שרובן מתומחרות ב-40 שקלים בלבד, חוץ מטאג׳ן השזיפים (128 שקלים), שאני אישית לא זרמתי עם מרקם הקוסקוס (שוב ההשוואה לקוסקוס הטריפוליטאי) אך היא חוסלה על ידי שאר השולחן. צלעות הטלה מעולות, שכל השומן נחתך מהן, מה שמשאיר אתכם רק עם נתח של בשר מדהים ונימוח (139 שקלים). חוץ מאותן שתי מנות, כל שאר המנות הן מנות ביניים שמטרתן להיות חלק מארוחה עשירה, שמחה ולא יקרה. אז תתחילו להיות נחמדים ותחלקו מנות אחרת תפסידו הרבה טעמים.

אחרי כמה קוקטיילים גדושי אלכוהול יכולנו להמשיך לפסטיה של כתף טלה בבישול ארוך עם נתחי פרגית צלויה ומתיקות מעודנת של דבש ושקדים עטופים בפילו פריך (41 שקלים) ולנתח אדום של כתף פרה צרובה על הגריל (68 שקלים).

כמעט והתחילה קטטה כשגילינו שאין עוגיות מרוקאיות ושהקדאיף נגמר! אבל הרוחות נרגענו כשהביאו לנו ספינג׳ שמנמן טבול בדבש. הכל בסדר. אפשר להיאנח בהנאה ולשקוע בספת הקטיפה האדומה עד הארוחה הבאה.

אווה סאפי, השחר 8 תל אביב, 2533348־054