על אחד מקירות המטבעה הלאומית במדריד, בסדרה המדוברת “בית הנייר", נתלו, מסודרים כמו חיילים במסדר של רנ"ג טאיטו בבה"ד 1, כל הטלפונים הסלולריים של החטופים. נזכרנו בסצינה יוצאת הדופן הזאת כשנתקלנו ב"קן הקוקייה" בקיר צבוע אדום ועליו תלויות מברשות צבע, מסודרות בצורת לב וגם נוגעות ללב. בקומה השנייה, שאליה מובילות המברשות, מוצגת תערוכה של צילומי איברי מין, גבריים ונשיים, עם קריצה, כמו איבר מין זכרי נפול שעליו מוקרן סרט של פופאי.
 
כן, “קן הקוקייה" בשוק הפשפשים ביפו הוא, בעיקרון, לא מקום לסחים ולבעלי לב חלש. נדמה לנו – אנחנו לא מתחייבים לזה, אבל זו התחושה – שהלקוחות היותר מבוגרים, אלה ששמים ג'ל בשיער ולובשים קסטרו וזארה – מובלים פנימה, לחדר הפנימי, למקום שבו יש עוד כמותם, ואילו ההיפסטרים המגניבים (הם באמת מגניבים, אנחנו אכולי קנאה), אלו שמגלחים צד אחד בשיער ראשם, שלובשים רק וינטג', שמעריכים אמנות קונספטואלית בתל אביב – יושבים בחלק הקדמי, הכיפי יותר. בכלל, נדמה שהם משתלבים בריהוט הווינטג'י, המאוד־שוק־פשפשים, ביתר קלות, בלי להתאמץ.
 
למעשה, כיף ב"קן הקוקייה" לכל המגזרים, צריך רק להיכנס למוד הנכון. ליתר דיוק - לשתות שני דרינקים כדי להשתחרר, ואז לעלות לתערוכה הפאלית, לרדת ולהזמין אוכל. כשזה קורה, העולם נראה נעים וטעים יותר.
 

לא ציפינו, אבל האוכל כאן פשוט מצוין: מנות מקוריות, יצריות, נועזות. אפשר לכנות אותן שונות, אפילו היפסטריות, אך הן יחליקו בגרון גם לסחים. התחלנו בסלט כרובית (46 שקלים), שהיה גדוש בעשבים טריים ופרי משתנה ומוגש עם טחינה ושקדים, ועם היפואית החדשה (59 שקלים), נתח קצבים בתיבול מקומי וירקות חיים וכבושים. אלו שתי מנות טאפאסיות בינוניות בגודלן, זועקות טריות, נוטפות עסיסיות, בעלות תפנית בעלילת התפריט. כיפיות ממש. 
 
כריך מינוט סטייק (57 שקלים) הוא, כביכול, המנה העיקרית פה – לחמנייה ובה נתח צלוי היטב ומתובל כראוי, עם ירקות חיים ואיולי פפריקה, לצד תפוח אדמה מטוגן – לא כצ'יפס אלא כחתיכות בשרניות ומתובלות ששוברות דיאטה בקלות. רק מפילה דג הדניס (63 שקלים) התאכזבנו קלות, אף על פי שהוא עטוף בעלי גפן ומוגש עם פריקה על מצע יוגורט. סחתיין על היומרנות, אבל גם להיפסטריות שלנו יש גבול. אל תוותרו על הפנקוטה, העשויה יוגורט (33 שקלים) ועליה סירופ זעפרן (!) וטוויל שקדים – קינוח שלאחריו כל איבר מין ייראה לכם וינטג'י.
"קן הקוקייה", נועם 3, יפו, 054-8387452.
 
מבחר נדיב. ארוחת הבוקר ב"לגאסי". צילום: אסף רונןמבחר נדיב. ארוחת הבוקר ב"לגאסי". צילום: אסף רונן

יש בשורה
נצרת לא מדורגת בפסגת הערים המתוירות בקרב הישראלים. אלה מעדיפים את אילת, ים המלח, תל אביב, חיפה, טבריה וכמובן ירושלים. התיירות הנצרתית מתבססת בעיקר על נוצרים המבקשים לראות מקרוב היכן ניתנה הבשורה למרים. מבחינה זו, יש לנצרת את כל הנתונים: עיר עתיקה, אותנטית, שלא "התקלקלה" באלמנטים מערביים, ובעיקר לא מסוכנת. דמשק? ביירות? קהיר? כאן הכל בטוח. למרות זאת, עבור חלק גדול מהישראלים נצרת דווקא מזכירה את "פאודה". אומנם לא מסוכנת, אבל ליאור רז בטח מתחבא פה איפשהו.
 
כמה ימים לפני הבחירות המקומיות, האווירה ברחובות מתלהטת. שובלי מכוניות נושאות דגלים ירוקים (לא, אלה לא דגלי חמאס), אופנוענים כבדים שמשמיעים בומים מפחידים וזיקוקין דינור באמצע היום הם חלק מהשגרה. הפגנות נוכחות מרשימות, כמעט אלימות. חבל שאסף זמיר לא מאמץ חלק מהקמפיין הזה.
 
בתוך כל הבלגן נמצא נווה מדבר: מלון "לגאסי" החדש, הממוקם במרחק הליכה קצרה מכנסיית הבשורה המפורסמת ומהשוק הססגוני. המלון מהווה נקודת יציאה נוחה לאתרי תיירות נוספים כמו הר הקפיצה, מעיין מרים וטיולים באזור הגליל. המלון יפהפה, מעוצב בסגנון ערבי עם כל השירותים שהתייר המערבי מחפש – בר, מסעדה, מכון כושר ורום סרוויס. אמריקה. 
 
ארוחת הבוקר במלון מוצעת הן ללנים בו והן לאורחים מבחוץ, במחיר של 75 שקלים לאדם. מחיר סביר בהחלט, בהתחשב בהיצע הבופה הבלתי נגמר. בין היתר מצאנו בו חצאי עגבניות אפויות, שעועית אפויה בנוסח אסייתי, קלחי תירס מבושלים, נקניקיות מוקפצות עם בצל, פריטטה ירקות, שקשוקה, פודינג דיפלומט, פנקייק, ופל בלגי ועוד (האוכל אינו כשר).
 
כחובבי פחמימות, נהנינו למצוא עושר נדיב של לחמים, ואפילו ספרנו אותם אחד־אחד: בגט בציפוי תבלינים, בגט בציפוי פרג, בגט שומשום, בייגלה ירושלמי, לחמניות ביס עם גרעיני דלעת, גרעיני חמניות או שומשום פרג, לחמניית ביס כהה או עם שומשום לבן, לחם לבן, כהה ודגנים ואינספור קרקרים. 
חובבי הגבינות מוזמנים להתכבד במבחר גדול של מוצרי חלב לצד פינה מזרחית – עם חומוס גרגירים המוכן במקום, טחינת פלפל ובייגלה ירושלמי עם ביצה קשה. שוקלים טיול לעיר העתיקה בירושלים? פה טעים יותר ומפחיד פחות. 
מלון “לגאסי", פאולוס השישי, נצרת, 04-9060000.