אם אורז עושה לכם את זה, אולי תצליחו לשרוד את דיאטת האורז. היא פותחה ב־1934 על ידי רופא גרמני, וולטר קמפנר, ומטרתה הייתה הורדת לחץ דם.

בליווי ד"ר רלי אבל, דיאטנית קלינית רפואית וראש תחום מחקר בתזונה בשירותי בריאות כללית, מחוז מרכז, התחלתי בדיאטה. בשלב הראשון, התבקשתי לאכול רק אורז, לבן או מלא, מבושל במים. אפילו נאסר עלי לטגן אותו עם טיפת שמן לפני הוספת המים. "מה אני יכולה להוסיף לאורז?", שאלתי. התשובה השאירה אותי קצת בשוק. כנראה שלא הגעתי מוכנה כי מתברר שבשבוע־שבועיים הראשונים לדיאטה מסתפקים באורז בלבד. לאחר מכן מוסיפים ירקות מבושלים ובהדרגה גם ירקות טריים ופירות. לא יודעת מה איתכם, אבל בשבילי שבועיים עם אורז בלבד הם משימה ל"הישרדות", לא לחיים האמיתיים. 

בחיים האמיתיים יכולתי לבחור בגרסה הפחות מחמירה של הדיאטה הזו, ולא המתנתי שבוע־שבועיים עד שאוכל להוסיף ירקות לאורז שלי. 
 

הרזיה אינה המטרה הראשית של דיאטת האורז אלא תוצר נלווה. מצדדיה טוענים כי היא יעילה בניקוי רעלים, הורדת לחץ דם, שיפור מצב של סוכרת והרגעת מעי רגיז וקיבה עצבנית, וכן מסייעת לצרבות ורפלוקס. ד"ר אבל מודה שאין שום הוכחות שזה אכן עוזר ומציינת שהקיבה אולי רגועה, אבל חסרים בה חלבונים, שומנים, ויטמינים ומינרלים. אה, וגם שבשבוע הראשון עלולים לחוות חולשה וסחרחורות. כיף.

את בוקר יום ראשון התחלתי בבישול סיר אורז - מים, אורז ומלח, ובשמונה וחצי בבוקר כבר מצאתי את עצמי אוכלת מנת אורז קטנה ומים. על קפה אין מה לדבר וגם לא על שום משקה אחר המכיל קפאין. רק מים. 
 

במהלך היום, כשממש חשקתי בשתייה, זרקתי לכוס, לכמה שניות בודדות, תיון של תמצית פירות, כדי להוסיף קצת צבע ורוד אופטימי, שישכיח ממני את השעמום הקולינרי. 
 

בצהריים לא הייתי צריכה להתאמץ. הארוחה הייתה מוכנה, רק צריך לקחת מהסיר עוד אורז ולחמם במיקרו. וכך גם בערב. 
 

אחרי שלושה ימים שבהם קרן האור היחידה הייתה העובדה שבישול של 20 דקות בבוקר סידר לי את כל היום - פתאום נזכרתי בקיומן של אטריות אורז ופריכיות אורז. "הדיאטה המקורית היא כמובן ללא פריכיות, אך כיום בהחלט אפשר למצוא מטפלים שונים שכן מאפשרים להשתמש גם במוצרים האלה", אומרת ד"ר אבל.
 

קפצתי מיד על העגלה. בנוסף לאורז המבושל, חפיסת פריכיות אורז חוסלה בקלות ביום הרביעי, ואת אחת הארוחות גיוונתי עם אטריות אורז. כך גם ביום החמישי. בשלב זה תחושת השעמום וגם החשק למתוק החלו להטריף אותי. ביום שישי החלטתי על דעת עצמי להקדים את המאוחר. גזר מבושל, ברוקולי וקישוא הוסיפו קצת עניין לאורז המשמים. בשבת הגעתי למסקנה שהבנתי את הפואנטה וחזרתי לשגרה הכוללת את כל הצבעים והטעמים

נכון, בחרתי בגרסה המקוצרת של הדיאטה, ואפילו קצת חיפפתי, אבל לגמרי הרווחתי: הרגשתי קלילה יותר, פחות עייפה, וגם המשקל הראה כמעט קילו פחות. והכי חשוב: אחרי שראיתי כל כך הרבה לבן מול העיניים, היה לי חשק עז לחפש מתכונים מאתגרים כדי להחזיר את הצבע לצלחת. 

המיתוס: פירות יבשים מכילים חומר משמר

"כדי למנוע את קלקול הפירות היבשים וליצור להם מראה רענן, מוסיפים להם חומרים כימיים שונים, כגון גופרית דו־חמצנית SO2 (המשמשת כחומר משמר הנקרא גם E-220), שמן פרפין לבן (להברקה), תמיסה אלקלית ותחליב שמן (לייבוש הפרי) - זאת בניגוד לפירות היבשים האורגניים שלא מכילים תוספים", מסבירים מומחי מכון התקנים הישראלי. "גופרית דו־חמצנית בריכוזים גבוהים עלולה למשל לגרום לכאב ראש, סחרחורות, להפרעות בראייה, לשיעול ולפגיעה בנשימה (לאוכלוסייה רגישה). לכן התקן הישראלי ותקנות בריאות הציבור מציינים את התכולה המרבית של החומר המשמר SO2 בפירות יבשים. מומלץ לאחסן את הפירות היבשים במקום יבש, מוצל וקריר כדי למנוע קלקול. יש גם לוודא שאריזתם תהיה סגורה לגמרי, כך שתגן על הפירות מפני רטיבות וחדירת חיידקים וגם תשמור על הטעם והריח האופייניים להם".