יין אפשר לרכוש בסופרמרקט או בחנות היינות, כך גם לגבי משקאות אלכוהוליים חזקים יותר. בירה אפשר לקנות בשישיות או בארגזים של 24 בקבוקים או פחיות, אך יש משקה אחד שנפגע ממשבר הקורונה עד כדי כך שבקרוב יושמדו רוב המלאים שלו: הבירה מהחבית.

בשבוע שעבר ניסינו לבחון את מצבו /של ענף היין והאלכוהול בימי הקורונה. למרות הפגיעה שספג הענף כתוצאה מעצירת המכירות בברים ובמסעדות, הרי שלפחות חלק מההפסד הוחזר באמצעות המכירות בסופרמרקטים, שלמרות היעדר של נתונים רשמיים, כבר עתה ברור שעלו פלאים.

לא כל שכן בירה מהחבית: לזאת אין תחליף בשוק החם ומאחר שעסקינן במוצר עם חיי מדף קצרים (באופן יחסי לאלכוהול וליין, תאריך התפוגה של הבירה הוא לרוב שישה חודשים מתאריך ייצורה), הרי שלא מדובר רק על עצירה במכירות, אלא גם מלאים שמושמדים, שלא לדבר על בעיה שאינה קשורה במשבר עצמו: בעיית הגבייה של היצרנים מהפאבים והמסעדות שעומדים סגורים וגם כך מתקשים לעמוד בהתחייבויות שוטפות, כגון שכר דירה.

אמנם יש חביות קטנות, רובן של חמישה ליטרים, שנמכרות בסופרמרקטים, אך כל מי שהתנסה בהן יודע שהן אינן נוחות תמיד לאכסון במקרר, אינן נוחות לתפעול, אינן מחזיקות אלא יום-יומיים מרגע פתיחתן ובעיקר – גם כאשר מסתדרים עם רשימת הליקויים הזאת, עדיין לא מדובר בדיוק באותו המוצר.

ייאמר מיד: בירה מהחבית אינה מוצר צריכה בסיסי עבור הישראלים. עם צריכה של כ־13 ליטר לשנה לנפש, נמצאת ישראל רק מעט מעל מדינות מוסלמיות שבהן מותרת צריכת אלכוהול לתושבי חוץ בלבד. לשם השוואה, הגם שממוצע צריכת הבירה העולמי נמצא בירידה, הרי שמדובר בערך מעשירית צריכת הבירה במדינות המובילות את הסצנה העולמית: סלובקיה, צ'כיה, אירלנד, גרמניה (בעיקר בוואריה), אוסטרליה, אנגליה ומדינות צפון אמריקה. למרות זאת, מצוקת הצרכנים החריפה, שכן בירה היא אחד הענפים שמתנהג לפי עקרון פארטו: עיקר הצריכה נעשית בידי מיעוט מחויב. והמיעוט הזה חיפש פתרונות.

אלון שניצקי בהקמה, BEERBaR (צילום: ניר קיפניס)
אלון שניצקי בהקמה, BEERBaR (צילום: ניר קיפניס)

המוזג במרכז

בירבר (BeerBar) היא חברה שמייצרת, מתקינה, מוכרת ומשכירה מערכות מזיגה. בימים כתיקונם היא פעילה בעיקר בשוק המוסדי ומספקת פתרונות לבתי משרדים שיש בהם אזור חברתי שמבקש להתהדר בברז בירה, ירידי בירה שבהם נזקקים המציגים למערכות מזיגה מקצועיות, אירועים שמבקשים להגיש לאורחים בירה מהחבית ועוד.

החברה עובדת עם כל היבואנים והיצרנים, אך באתר הבית שלה היא מציעה בעיקר מותגים השייכים לחברה המרכזית (קוקה קולה): קרלסברג, טובורג, ויינשטפן, לף וגינס. מעבר להתקנת הברזים – שמוצעת לשוק הביתי בחינם למשך שלושת החודשים הקרובים – הרי שבירבר אחראית כמובן גם לאספקה שוטפת של חביות טריות.

מומלץ לזכור כי הפתרון הזה מתאים בעיקר למי שמסוגל לסיים חבית כל עוד היא טרייה (כמה שבועות מהפתיחה). לפרטים>> 

בקבוק מהחבית

פתרון שהוא אולי נגיש יותר לקהל הממוצע, מספקת חברה חדשה שהוקמה רק בשבוע שעבר, תחת השם הנוסטלגי "חביתוש".

חביתוש לא המציאו שום דבר חדש, אלא רק קירבו את ההיצע הקיים לצרכנים: בשנים האחרונות פועלים כמה פאבים שלא מסתפקים רק במזיגה למבלים במקום אלא מוזגים בירה מהחבית למכלים מיוחדים (דומים לבקבוקי פלסטיק גדולים של שתייה קלה) שעברו הן סטריליזציה והן מילוי בגז כדי לדחוק החוצה את האוויר שגורם לבירה להתקלקל.

בירה חביתוש (צילום: ניר קיפניס)
בירה חביתוש (צילום: ניר קיפניס)

למרות המוצר האיכותי, הפכו רוב המקומות האלה אבן שואבת לקהל המכונה "ביר גיקס", כלומר, פחות "בליינים" ויותר חובבי בירה איכותית. חביתוש החליטה להנגיש גם היצע פחות אקזוטי (כמו למשל גולדסטאר, הבירה מהחבית הנמכרת ביותר בישראל או מכבי 7.9%) לצד יצרן בוטיק מקומי כאלכסנדר ובירות יבוא נוספות. בגלל הצורך להביא את הבירה ממערכת המזיגה הקרה ועד למקרר של הלקוח, הרי ששירות המשלוחים (בעלות 19 שקלים, לרוכשים ב־200 שקלים ומעלה המשלוח בחינם) של המיזם, פועל כרגע רק בתחומי תל אביב, רמת גן וגבעתיים, עם התחייבות להגעה בתוך ארבע שעות מרגע ההזמנה.

הבירות מסופקות ללקוחות במכלים של חצי ליטר וליטר, במחיר של כ־40 שקלים לליטר (המחיר הבסיסי הוא 42 שקלים לליטר, אך 3.5 ליטרים של גולדסטאר או אלכסנדר יעלו רק 125 שקלים). מבחן צרכנים שערכנו עם 3.5 ליטרים של גולדסטאר, הניב תוצאות מצוינות: הבירה הגיעה קרה דיה בכדי להילגם אף ללא קירור, הקציפה היטב ונשמרה מצוין במקרר לאורך שלושת הימים שבהם נמזגה לכוסות (חביתוש מתחייבים על טריות למשך ארבע ימים), בהחלט פתרון שהוא יותר מסביר עבור חובבי בירה מהחבית שלא מסוגלים להתחייב למערכת מזיגה ביתית משלהם. לפרטים>> 

טייק אווי

כאשר רוב המסעדות פתוחות רק לטייק אווי וכאשר הפאבים עומדים סגורים, יש מעט מאוד מקומות פתוחים שמציעים בירה טרייה מהחבית.

אחד הבודדים שבהם הוא המוסד הוותיק "מתי" (הידוע גם כ"מתי המקלל", על שם בעליו המיתולוגי, מתי לנדשטיין, שנפטר לפני שנה), ששוכן בין מתחם שוק לוינסקי לפלורנטין, בדרום תל אביב. הבירה המפורסמת של המקום נמזגת לכוסות פלסטיק – וכמובן שעל פי הנחיות משרד הבריאות, ישיבה במקום אינה מותרת. ובכל זאת, למי שאוהב את הבירה שלו עד כדי כך שהוא מסוגל ללגום ממנה בעומדו על המדרכה הסמוכה, מדובר בבשורה.

מתי הוא כמובן אינו היחיד, אך הוא ללא ספק נהנה מהקרבה למעדניות רבות בשוק לוינסקי, מה שמאפשר לשלב לגימת בירה בסיור בשוק הלא מתוחם או מקורה, אחד המתחמים היחידים (נכון לכתיבת שורות אלה) שבו ניתן להתקרב לחוויית הבילוי הזכורה לנו מהימים שלפני הקורונה. מתי "המקלל", רחוב מטלון 41 (פינת זבולון), תל אביב