עוד מעט נחלוץ בקבוק יין ראשון – אפילו יין מצוין, בחיי, אבל קודם לכן מעט על הקשרים פוליטיים-תרבותיים ומשמעותם. כששמעו כמה קולגות שלי שאני שם פעמי אל גוש עציון, אחזה בהם התמרמרות קלה: "בטח קרקעות שנגזלו מערבים" סבר מישהו – ולצערי היו עוד שהחרו-החזיקו אחריו. התגובה הזאת ציערה אותי לא רק בגלל שאני כותב על יין בכל מקום שמייצרים אותו (רוצה לומר – אני נוסע ברצון לבקר ביקבים בכל מקום שבו מנסים בני אדם לייצר יין טוב, ללא ק קשר לעמדותיי), אלא מפני שהיא מלמדת על בורות גדולה שלצערי מאפיינת "מגיבים-אוטומטיים".

כרמי יקב גוש עציון  (צילום: ניר קיפניס)כרמי יקב גוש עציון (צילום: ניר קיפניס)
לפני שמדברים יין, בואו נדבר עובדות 
גוש עציון, אמנם לא היה שייך למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, אולם ישבו בו יהודים משנות הארבעים, עד שנכבש במהלך מלחמת השחרור. הוא היה בלב הקונצנזוס הציוני: היו בו ישובים וקיבוצים – מהקיבוץ הדתי ועד לשומר הצעיר ונפילתו, בד' באייר תש"ח, ערב ההכרזה על הקמת המדינה, זעזעה את ראשי היישוב עד כדי כך, שלימים נקבע יום נפילת הגוש כיום הזיכרון הרשמי לחללי מערכות ישראל. אז עוד לפני שנעבור ליין, אפשר – ואולי אף רצוי להתווכח על מדיניות, אבל לפני כן כדאי להכיר את העובדות.

אם מתייחסים לתעשיית היין במקום, הרי שההיסטוריה שלו עתיקה הרבה יותר מזו של מדינת ישראל: כמעט כמו בכל אזור יהודה, יש בו לא מעט גתות עתיקות, ששימשו לייצור יין לאורך ההיסטוריה – ויש לכך סיבה מצוינת: המבנה ההררי של השטח, גובהו הרב – כ-900 מטרים מעל פני הים ומבנה הקרקע, סייעו לצמיחתן של גפנים נהדרות שהניבו פרי משובח לייצור יין.
יקב גוש עציון, מרכז המבקרים  (צילום: סנהדרינק)יקב גוש עציון, מרכז המבקרים (צילום: סנהדרינק)
מחנה שרגא
במעבר חד לעבר הקרוב מעט יותר: במחצית הראשונה של שנות התשעים החל שרגא רוזנברג מאפרת להתעניין ביצירת יין. את השיכר הראשון שלו הוא הכין דווקא מהתססה של פטל וגם כאשר עבר לענבים, הוא רכש אותם מאזור יתיר, הנמוך יותר. אלא שמאז ניטעו כרמים ייעודיים עבור היקב – ואיכות הפרי החלה להיות ניכרת כבר מהיינות הראשונים שהתבססו על כרמי האזור.

ליקב שלוש סדרות: הסדרה הבסיסית והנגישה נקראת "נחל הפירים" ויש בה בלנדים של יין אדום (במחיר של כ-80 שקלים לבקבוק) ויין לבן (במחיר של כ-60 שקלים). הסדרה המעניינת יותר בעיני היא "האלון הבודד" (על שם עץ אלון בודד שנראה עד לפאתי ירושלים, שם ישבו פליטי הגוש, טרם מלחמת ששת הימים וחלמו על השיבה לבתיהם), בסדרה זו נמצא יינות זניים, לרוב מזנים קלאסיים כקברנה סוביניון, קברנה פרנק, סוביניון בלאן וכן בלנדים – כמו למשל ויונייה רוסאן ששבה את לבי (האדומים במחירים של כ-130-140 שקלים, הלבנים במחיר של כ-70 שקלים) ואחרים.
יקב גוש עציון, שרדונה עמק ברכה  (צילום: עמי ארליך )יקב גוש עציון, שרדונה עמק ברכה (צילום: עמי ארליך )

השרדונה שכבש אותי 
הסדרה הגבוהה של היקב נקראת "עמק ברכה" – וגם בה יינות זניים (אני טעמתי בעת הביקור ביקב, יין שאמנם נקרא "עמק ברכה לבן" אך הוא למעשה שרדונה שהיה פשוט נהדר והשיב לי מעט את האמון בזן הפופולרי הזה) וכן בלנד של קברנה סוביניון עם מרלו. כאן מטפסים המחירים לאזור של מעל 120 שקלים ללבנים וכ-180 שקלים לאדומים. היקב של משפחת רוזנברג זכה בפרסים רבים בתחרויות יין שנערכו כאן בשנים האחרונות, ולא בכדי – הוא פשוט ההוכחה שכאשר רצון לעשות יין טוב פוגש פרי משובח ויד מכוונת כמו זו של היינן היועץ איתי להט, התוצאה היא פשוט מקסימה, לא פחות.