יש אומרים שנשים בגיל ארבעים מגיעות לשיאן, יש אומרים שגיל ארבעים אצל נשים הוא לא רק תור הזהב של האבולוציה, אלא הגיל בו הן רק מתחילות את החיים. כך או כך, מי שאומרים את הדברים הללו הם בדרך כלל גברים. רק שהפעם לשם שינוי הם גם צודקים. כשהייתי בת 24 היה לי בן זוג שהביט עליי ברגע אינטימי ואמר את המשפט הספק מחמיא ספק מעליב הבא: "את תהיי כל כך שווה כשתהיי בת ארבעים". כמובן שבאמצע שנות העשרים שלי ראיתי את זה כעלבון איום ונורא. גיל ארבעים היה נדמה לי כמו מוות קליני רחוק מהאופק, ואת מי עניין בכלל איך אני אהיה 15 שנה מהיום.

אוזו מלטמי  (צילום: יחצ) תמיד מזכיר את יוון אוזו מלטמי (צילום: יחצ) תמיד מזכיר את יוון

מטראומת ילדות להנאה מכל רגע
 
בסופו של דבר רצה הגורל והגעתי לגיל ארבעים ואפילו זכיתי לסמן וי על המחמאות, הקלישאות והתיאוריות הנפוצות בנוגע לגיל הזה. והיום, בדיוק שבוע לפני יום הולדתי ה 43 אני אפילו יכולה לומר שלמדתי דבר או שניים. אפילו שלושה! מה שחשוב יותר בעיני הוא שאחד מהדברים הללו היה ללמוד לאהוב עראק. לא כי צריך או כי מישהו החליט שזה חשוב. פשוט חשבתי שסבא שלי, שהיה יבואן של משקאות חריפים וחובב עראק מושבע, היה שמח לשמוע שהנכדה יצאה בסוף בסדר.

אניס היה סוג של טראומת ילדות שלי. אני מניחה שזה קשור לעובדה שפעם, כשהיה לי התקף אסתמה בגיל 10, מרחו לי עראק על החזה. מאז הריח של האניס היה מעביר בי בחילה נוראית, קצת כמו כוסברה. לפני עשור בערך באחד הסיקורים האלכוהוליים הראשונים שלי, שלחו אותי למזקקת עראק בצפון הארץ, המארחים היו מקסימים ובדיעבד היה גם טעים, אבל לא יכולתי לנשום. איכשהו בגיל 40 משהו השתנה אצלי בגוף. טעמים, ריחות. התחלתי לשים כוסברה כמעט בכל תבשיל שאני מכירה וגם לשתות עראק, עם אשכוליות או בלי. חזרתי למזקקה, עשיתי שם תיקון ולפני שנתיים בטיול טברנות ביוון הורדתי אוזו נקי בפעם הראשונה ונהניתי מכל רגע.

נשים מגיעות לשיאן, גברים למדרכה (צילום: טליה לוין)נשים מגיעות לשיאן, גברים למדרכה (צילום: טליה לוין)
למי קראת שמעון פרנס? 
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? לפני כמה ימים הייתה לי שיחה ממש מעניינת עם מישהי שתהתה מדוע האוזו והעראק נותרו בתפיסה הישראלית  כמשקאות גבריים, ואיך זה שעם כל התפתחות תרבות השתייה בארץ, נשים לא ישבו על הבר ויזמינו "אוזו" מבלי לקבל איזו גבה מורמת? אני מניחה שהאופי הים תיכוני שלנו והעובדה שלמשקה הזה יש קונוטציה של מוסך ביפו או טברנה שמעון פרנסית, קשורות לעובדה שאוזו זה משהו שנשים ישתו עם חברות או בבית אבל לא בבר. אין לזה קשר אגב לאחוזי אלכוהול, מכיוון שוויסקי ווודקה למשל חזקים ברוב המקרים הרבה יותר. ובאותו הקשר שמתי לב שחברותיי משום מה ישתו עראק אבל לא אוזו, בין היתר מתוך מחשבה שאוזו הוא משקה קשוח יותר. האמת שבדיוק ההיפך. אוזו הוא מעט יותר עדין מהעראק (למי שלא יודעת). וחוץ מזה, כל עוד שביל הבריחה שלנו ליוון סגור, אני לא רואה שום סיבה לא להפוך אותו לתוספת חגיגית ומרעננת לארסנל משקאות הקיץ הקרובים שלנו.
אוזו מיני. לא רק בגלל התווית  (צילום: יח''צ)אוזו מיני. לא רק בגלל התווית (צילום: יח''צ)
הפעם אמליץ לכן על שלושה סוגי אוזו שאהבתי (אל דאגה, ליין אני חוזרת כבר בשבוע הבא, בכל זאת יום הולדת): הראשון הוא אוזו מלטמי, האוזו הראשון שטעמתי ומבחינתי זה הטעם שמזכיר לי את יוון, השני, אוזו פלומארי, שמאד מאד פופולרי ביוון. טעים מאד בעיני גם כשהוא נקי, ואחרון חביב: אוזו מיני, בקבוק מהמם שקבלתי במתנה ליום הולדתי הארבעים ולקח לי זמן לפתוח ולו רק בזכות האריזה הדקורטיבית שלו עם רקדנית הפלמנקו שתמיד רציתי להיות. הוא הכי עדין מהשלושה בעיני, ואני בהחלט ממליצה לאלה שרוצות לטעום לראשונה אוזו להתחיל איתו.