הוא היה כבר בסוף שנות הארבעים לחייו, כשהחל לפרסם סיפורים בצורה רצינית ולהתפרנס מכתיבה. זה קרה רק אחרי שפוטר ממשרתו, והיו לו משרות, בלי עין הרע, כבכיר בענף הנפט שניהל חברות רבות. אפשר לומר שריימונד צ'נדלר – אחד מסופרי הבילוש והמתח המוערכים והמקוריים ביותר בעולם, חיבל במיתוס הסופר שאינו מסוגל לעשות שום דבר מקצועי בחייו, חוץ מלכתוב.

מרלו, פיליפ מרלו 
בענייני אלכוהול, בואכה הרס עצמי, לעומת זאת, צ'נדלר נשאר נאמן לדימוי ה"רומנטי". הוא הרבה לשתות, הידרדר בהתאם (אם כי הקריירה שלו כשתיין התפתחה במקביל לקריירה הספרותית), ואף העניק לשתייה מקום ביצירתו, בעיקר דרך הגיבור הידוע שלו, הבלש הפרטי פיליפ מרלו.

ריימונד צ'נדלר נולד (1888) ומת (1959) בארצות הברית, ובצעירותו חי לא מעט שנים באנגליה. הוא כתב עשרה רומנים (ביניהם "השינה הגדולה", "היי שלום, יפתי", "האישה באגם", "שלום ולא להתראות"), עשרות סיפורים קצרים וכמה תסריטים לקולנוע. כמה מספריו הפכו לסרטים בסגנון הקולנוע האפל (פילם נואר), כשהמגלם הקלאסי ביותר של פיליפ מרלו על המסך היה האמפרי בוגרט, אגדה כשלעצמה.

צ'נדלר היה נשוי לסיסי, שהייתה מבוגרת ממנו ב־17 שנה, ואישה חולה. עם קשר לכך ובלעדיו, הוא התמודד עם דיכאונות, בעיקר באמצעות שתייה (להוציא סאחיות בכמה תקופות יובש שהצליח לגזור על עצמו), וגילה נטיות אובדניות. כל זה רק החריף עם מותה של אשתו ב־1954. גם מחוץ לכתיבה הספרותית היו לצ'נדלר התבטאויות פיוטיות בנושא השיכר.
 
בשנותיו האחרונות, שבהן נאסר עליו לשתות מסיבות חיים־ומוות מובנות, כתב באחד ממכתביו: "אני על דיאטה נטולת אלכוהול, בגלל צהבת, לכן למוח שלי חסר מעט, או הרבה, מהקלילות שלו. האלכוהול אינו חסר לי גופנית", האיש העיד, "אלא נפשית ושכלית". התבטאות אחרת שמלמדת על הקשר שבין הסופר למשקה שלו הייתה ציורית יותר: "אני בדיוק כמו הדמויות בספריי... הארכיון שלי נפתח והופך לבר נייד ונוח מאוד, והמוזג שחי במגירה התחתונה הוא גמד".

איור ריימונד צ'נדלר (צילום: נעמי ליס-מיברג)איור ריימונד צ'נדלר (צילום: נעמי ליס-מיברג)

בלש מסוג חדש 
דמויותיו של צ'נדלר, ובראשן פיליפ מרלו, אכן התחברו כמוהו לטיפה המרה. לנהר, למעשה. מרלו היה במידה רבה בלש ספרותי מסוג חדש: קשוח וטוב לב, סרקסטי ולוחם צדק, אגרופן וער לכל פרט. וגם שתיין אחושילינג. כמו בוראו, מרלו לגם כמויות מרשימות, והאלכוהול לא פגם בתפקודו המקצועי, אלא שימש, לכל היותר, אלחוש מתבקש נוכח מהלומות היומיום. מרלו פיצח את תעלומותיו, כפי שצ'נדלר כתב את ספריו, והכוס הייתה שם תמיד, בהישג יד.

לכוס, אגב, נמזגו בדרך כלל ברבן, או ברנדי, אם כי לא נרשמה התעקשות חסרת פשרות על סוג המשקה. מה שנקרא, זורמים. כשפיליפ מרלו נשאל ב"השינה הגדולה", "איך אתה אוהב את הברנדי שלך, אדוני?", הוא גילה גמישות שתיינים קלאסית וענה: "בכל צורה".
 
ההשראה שלנו: וודקה לג'נד אוף קרמלין
סדרת הכתבות הזו שמתמקדת בחיבור בין ספרות כתובה למשקאות חריפים, נכתבה בהשראתה של וודקה אגדית, שמוגשת באריזה דמוית ספר. מספרים עליה שהיא נולדה במוסקבה, במנזר, שנמצא במקום עליו ניצב כיום הקרמלין. נזיר בשם איזידור, השתמש בתמציות צמחים ודגנים כדי להכין מהם שיקויים מעוררים ובמשך שנים היו השיקויים שלו מוכרים למוסקבאים בלבד. 

שנים מאוחר יותר, מנצלת המזקקה את טכנולוגיות הסינון והזיקוק המתקדמות ביותר, כדי להמשיך ולשמר את המסורת. בהליך היצור נעשה שימוש בוודקה על בסיס חיטה, ובמים טהורים הנשאבים מהבאר הפרטית של המזקקה. המים והוודקה מתערבבים במיכלי נחושת עתיקים והם אלה שיוצרים את הטעמים ההרמוניים והמרקם הייחודי שלה. זה יופי של סיפור אבל כדי להרגיש באמת עד כמה הוודקה הוז מיוחדת, צריך פשוט לטעום אותה.

וודקה לג'נד אוף קרמלין - מהדורת יום העצמאות  (צילום: יח''צ)וודקה לג'נד אוף קרמלין - מהדורת יום העצמאות (צילום: יח''צ)