פרויקט ''שיחות בהר הבית'' מיועד להנגיש לכלל עם ישראל ולעולם כולו את מרכזיות המקום מאז ומקדם, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בתרבות ובדת. בסדרת שיחות זו, יועלו שיחות שונות עם מגוון דמויות בחברה הישראלית, בנושא הר הבית על חלקיו הרבים.
פרק 37 - הקשר הישיר של האסלאם ליהדות
הר הבית, או אל-אקצא כפי שמכונה המקום על ידי האסלאם. מתי קודש ההר על ידי המוסלמים בארץ ישראל ועל ידי מי? יצאתי לבדוק את הקושיות האלה עם הארכיאולוג והמזרחן פרץ ראובן שעיקר עיסוקו הוא בארכיאולוגיה של תרבות האסלאם לרבות ירושלים.
כפי שידוע לנו היום, האסלאם בארץ מתכחש לכך שהיה בית מקדש או לייתר דיוק שני בתי מקדש בהר הבית שבירושלים וטוען להגנתו שזהו מקום מסגד אל-אקצא, הוא המסגד הקיצון כפי שכתוב בקוראן אך לא מצוין שמדובר בארץ ישראל.
לפני מספר שנים מצאו הארכיאולוגים פרץ ראובן ושותפו למחקר אסף אברהם כתובת החרוטה בתוך מסגד בכפר נובא השוכן ליד חברון ובה כתוב ''בית אל מקדס'' (בית המקדש). זאת כתובת עתיקה בת כאלף שנה בה מצוינת קדושת בית המקדש, והמסגד המדובר הוא הקדש לאבן שנמצאת בהר הבית קרי, אבן השתייה שהייתה בקודש הקודשים, שבבית המקדש היהודי שבירושלים ולה מסורות רבות ובעיקרן , שהיא האבן עליה מושתת העולם. אבן זאת הפרידה בין מים לשמים בזמן בריאת העולם ובכך שמרה על המים שלא יתפרצו ויציפו את העולם מאז ועד ימינו אנו.
בהמשך השיחה פרס בפני הארכיאולוג את לידת האסלאם בארץ ישראל על פי כתבים חדית'ים של מנהיגי דת מוסלמים. בהתחלה אימץ האסלאם בארץ מנהגים רבים מהיהדות, וכידוע הרבה מהיהודים דאז, בארץ ישראל, אולצו להתאסלם. לאחר שהתאסלמו הם תפסו עמדות מפתח בדת המתפתחת ובכך השפיעו על תרבות האסלאם .אחד מהם, כעאב אל אכבר הוא עקיבא מבית הרבנים שהיה ממוצא תימני וקשר קשרים טובים על שליטי האסלאם ובכך גרם להם להחזיר לירושלים 70 משפחות יהודיות, ככל הנראה משבט לוי , שחזרו לעשות את פולחנם סביב אבן השתיה הכוללת את מריחתה בשמן המשחה, הקטרת קטורת ועוד טקסים שנהגו לעשותם בזמן שבית המקדש עמד על תילו.
כאמור בלידתו של האסלאם הייתה בירושלים ובהר הבית פעילות פולחנית \ דתית\רוחנית שאפשרה לכל תושבי הארץ לקיים את פולחנם הדתי מבלי לפגוע אחד בשני.
כעת אני מבינה את אמירתם של תושבי ירושלים טרם קום המדינה, שהפשטות ועבודת האלוהים כל דת בדרכה, לא הפרידה בין בני אדם, להיפך, עבודת האלוהים קרבה בין בני אדם. כל שנותר לנו זה לקוות שנחזור לימים אלו. במהרה בימינו, אמן!