1. הבריכה

בהתחלה עוברים את משחטת העופות הענקית המוקפת גדר אבן אימתנית, עם הגראפיטי הנצחי "ישוחרר גדי אלגזי" – במשך כל ילדותי הייתי משוכנע לא רק שסרבן הגיוס הצעיר יושב בכלא יותר שנים מנלסון מנדלה, אלא גם שספציפית הוא מוחזק מאחורי אותה חומה גבוהה, ושזעקות התרנגולות הנשחטות – נו, טוב, אתם כבר מדמיינים בעצמכם;

משם ממשיכים להיכל הספורט, היכן שבחורף מיקי ברקוביץ' מחלק חתימות ובקיץ הרקדניות של "חופשה על הקרח" מחליפות בגדים במלתחות מאולתרות, שאפשר להציץ אליהן מהקומה השנייה;

ומשם – לבריכת גלית, שהיום כבר לא קיימת ובמקומה יש מתקן להחלקה על סקייטבורד – ואחר כך אומרים שהאנושות מתקדמת. איך מתקדמת? הייתה שם רחצה לילית והיו שם ערסים שידעו לסובב את חיילי הפלסטיק של הכדורגל-שולחן בכזו מהירות, עד שלעקוב אחריהם היה כמו לעקוב אחר פישר-ספסקי משחקים שחמט בהילוך מהיר, והיו שם גלידות בכדורי פלסטיק אדומים – גם גלידה, גם צעצוע! האין קץ להמצאות האדם? – והיום שם בנות. בכל הגילים.

ולכן זה היה המקום האידיאלי להבין שאתה מתבגר: כי כל שנה, עם פרוץ החופש הגדול, הגענו לאותה בריכה, אבל הכל היה שונה: הבנות השתנו, הבנים השתנו, המבטים, הדיבורים, הנגיעות האקראיות, כל אלה השתנו, ואף על פי שבריכת גלית מעולם לא הייתה המקום החביב עלי להתחיל עם בחורות – כמה זה יותר קל בחנות הספרים של הנשיונל תיאטר בלונדון: "את לא חושבת שהתקופה של דיוויד הייר כמנהל אמנותי הייתה מושלמת?" – כמה זה קל, בייחוד כשאתה לא צריך להתחרות בשרירנים שזופים אלא בהומואים אינטלקטואלים – אבל מה לעשות, לא בחנות הספרים של הנשיונל תיאטר בלונדון חוויתי את החוויה התת-מימית הראשונה שלי, יום לפני החזרה ללימודים, עם זו שהייתה בכיתה שלי כל השנה וכבר הייתי ממילא בדרך לחצי-התאהבות בה; וכל מה שהיה חסר זה לשכשך במים החמימים מהשמש (לפחות אני מקווה שזה היה מהשמש), היא על שפת הבריכה כשרגליה מטופפות במים, אני למרגלותיה, עולה ויורד ומנסה לא לבלוע יותר מדי כלור (לפחות אני מקווה שזה היה כלור), לפעמים משמאל לרגליה, לפעמים מימין לרגליה, ולפעמים – אוווו – ממש ביניהן – או אלוהים, שלא ייגמר החופש הזה לעולם.

וברגעים שהייתי ממש ביניהן, אז לפעמים – איך אמר אלתרמן?

"לפעמים, לפעמים

נמצאים אנו פה קצת ימים

נחפזים וטורחים והומים

ויוצאים בלי לחזור

לפעמים"

2. המחשב

ועוד איזה מחשב! "תואם איי-בי-אם", או איך שקראו לזה, עם מסך שחור-לבן ודיסק פלסטיק רך ומתקמט שעליו תוכנה אחת קטנה ומושלמת בשם איינשטיין, הדבר האחרון בתחום "עיבוד התמלילים האלקטרוני" – תוכנה נפלאה בפשטותה, בלי שום הסחות דעת, רק להקליד ולשמור וכשגומרים לשלוף את הדיסק ולהעביר אותו למערכת העיתון עם שליח על אופניים. כן, לעיתון שבו עבדתי היה שליח, שהעביר קבצים ממחשב אחד לשני. באופניים.

ויום אחד צלצל עורך העיתון ואמר: "מגיעים לך שבועיים חופשה".

אמרתי, "כן".

"ודיברת על זה שאתה רוצה לכתוב רומן."

אמרתי, "כן..."

"אז מה דעתך לקחת חודש, ולהתחיל לכתוב אותו?"

אמרתי: "...כן?"

וכך היה. החודש הראשון והאחרון בחיי ששילמו לי בשביל לשבת בבית ולכתו מה שאני רוצה. הייתי בעננים. בשלב הזה כבר כתבתי את "השער האחורי" כולו ביום אחד בשבוע, אז בחודש? מספיק זמן, הייתי משוכנע, לגמור רומן ולהתחיל לעצב את העטיפה.

מעולם לא היה לי חודש שהתחיל כל כך למעלה, והסתיים כל כך למטה. ארבעה שבועות שלמים, וכלום. לא התחלה של רעיון. לא פסקת פתיחה. לא שם לספר. לא מילה אחת כתובה. 

קם בבוקר, מצחצח שיניים ומתיישב לעבוד; עד עשר – המון קפה; בעשר מחליט שכבר עדיף לצאת, להסתובב ברחוב, לשבת בבית קפה, העיקר להשתחרר מהמחשב; באחת – הגיע הזמן לאכול משהו; בשלוש – חזרה הביתה; בארבע נרדם; קם בשבע, מתיישב שוב מול המחשב. הולך לטלוויזיה. רואה קצת כדורעף חופים ופוטבול מכללות. חוזר. אוכל משהו. חוזר. שותה קפה. חוזר. עד שבעשר בלילה היה מצלצל הטלפון: אתה בא לשתות משהו? ודאי שאני בא. ברור.

ואני זוכר את היום האחרון של החופשה. הנורא מכולם. כבר ידעתי שנכשלתי. הבהלה כבר הייתה מאחורי, זהו, אבוד – ומחשבות חדשות מציפות את מה שרק לפני חודש היה מוח בהיר ועליז וחד: מה זה?! מי אני? למה זה קרה? שרוע על הסעפה, בוהה בחלון המרפסת הגדול, שותה וודקה פינית שלא יכולתי להרשות לעצמי אבל דודי הפיני הנדיב השאיר בפריזר, מיואש לחלוטין – ודווקא אז, כמובן, הכל בא בבת אחת: הרעיון! הסיפור! הדמויות! פני השטח והמעמקים גם יחד, כולם התפוצצו לי בראש, ברגע אחד בהיר – רק תשב ותכתוב.

וכמובן, זה היה בלילה. וכמובן, למחרת בבוקר כבר הייתי צריך להיות חזרה בעבודה: אבל זה לא עצר אותי: קמתי, שאגתי (אני זוכר שיצאה לי ממש שאגה משונה כזאת, שדי הפחידה אותי – מאיפה זה בא?) ואמרתי, לעזאזל עם כל החרדות המטופשות, לעזאזל עם מה שהיה יכול להיות ולא קרה, עכשיו זה פה, ואני אשב כל הלילה ובבוקר יהיה לי משהו. משהו להתחיל איתו. עשיתי קפה. הדלקתי את המחשב. והתיישבתי, עם אש בעיניים, לכתוב. ועד שבע בבוקר לא יצאה מילה אחת.

כלום. אפילו לא רעיון. אפילו לא התחלה של רעיון. כל מה שבא אלי בבת אחת כששכבתי על הספה, נעלם ברגע שהתיישבתי לכתוב אותו. ובשבע בבוקר התקלחתי, שתיתי קפה שחור והלכתי ברגל עד העיתון, שהיה במרחק חצי עיר.

הגעתי ראשון. התיישבתי ליד העמדה שלי. עד הצהריים כבר כתבתי ביקורת טלוויזיה, שתי הפניות למדריך האירועים, וכתבה גדולה על פריחת המסעדות האתיופיות בתחנה המרכזית. הרעיון הנפלא שבא אלי בלילה, על הספה, הלך ונמחק, הלך ונעלם, ורק אחרי שלושה ימים נזכרתי שהיה כזה בכלל. עד היום אין לי מושג מה הוא היה.

3.  הלוויה

זה קרה לי שוב: הייתי בלוויה, והרגשתי בבית. אין לי מושג למה, אבל אני נוטה להיות מדוכא מחתונות ומאושר בלוויות. לא מאושר שמח, או מאושר מחייך – אלא משהו פנימי ועמוק, שנרגע כאשר הוא רואה בית קברות. הנה האמת. תמו האשליות אפשר לנוח. והפעם היחידה שהרגשתי שאני לא לבד בהרגשה המוזרה הזאת הייתה בלווייתו של עלי מוהר ז"ל.

שהייתה הכי עלי-מוהרית שאפשר לתאר: צנועה ואנושית ומלאה בכבוד, לאדם שהיה. קהל גדול התאסף ובא, וזו לי הפעם הראשונה בלווייתו של אדם מפורסם, וכך מצאתי עצמי במעגל השלישי של האבלים, או הרביעי.

במעגל הזה אתה לא נוכח בצער העמוק, המשתק, אלא רק בגליו – בגל השלישי, או הרביעי. והצער שם נסבל יותר, והחיים שם עדיין מתוקים, והעומדים שם עדיין שמחים לחיות אותם, בניגוד לאלה שעומדים על פי הקבר ויודעים שנלקח מהם משהו שאין לו תקנה. וחשבתי,

שהוא דווקא היה שמח לעמוד במעגל השלישי או הרביעי בלוויה של עצמו, כי בעשרות שנות כתיבתו זה מה שהוא עשה: לקבל את הצער, לעטוף אותו במעטה של תשומת לב ואהבה, ולהחזיר אותו לקורא טוריו – או לשומע פזמוניו – כצער נסבל יותר. כמעט מתוק. כמעט אהוב. יש הקוראים לזה נוסטלגיה. אני קורא לזה להמתיק צערים. זה מה שהוא היה בשבילי, עלי מוהר. ועכשיו, כשהוא אינו, קלטתי לפתע עד כמה הפעולה הקטנה הזאת, הלא-הרואית לכאורה, היא עצומה וחשובה: ממתיק צערים.

ואז הלוויה נגמרה, ואט-אט התפזרו האנשים, כמו בכל לוויה. אלא שהם לא ממש התפזרו. אותם מעגלים חיצוניים, שחוו צער מבוקר ואפילו מרגש, לא רצו להיפרד. עמדו שם, מחוץ לבית הקברות בחולון, ופשוט המשיכו לדבר. אחד מהם היה הטרמפ שלי חזרה אז נשארתי איתו, וראיתי: רוחו של עלי נשבה את קסמה בפעם האחרונה, והשאירה אותם במצב רוח סתווי-תל אביבי, על פניהם סוג של נהרה, וגם סוג של חשש: אני לא רוצה שזה ייגמר. אני לא רוצה לחזור למרוץ.

כי זה מה שהוא נתן להם, עלי, בטוריו כמו בלווייתו – חופש קטן מעצמם. מהצורך להיות. מהצורך לרוץ.

מהפחד ממה שיקרה אם נפסיק לרוץ. וכמו ילדים בלילה האחרון של החופש הגדול הם נשענו על הגדר, מושכים עוד דקה, עוד רגע אחד נוסף לפני שייכנסו למכונית ויחזרו לחיים הפרטיים, הבודדים, המלאים תשוקות וניצחונות והפסדים.