"זו הייתה תקופה שונה", אמרתי לאחיין של אשתי שבא לבקר אותנו בחופש הגדול. “לא היו אז פלאפונים וזה יצר יותר מחויבות, כי ברגע שקבעת עם מישהו בשעה מסוימת לא יכולת להרשות לעצמך לאחר. זה לא כמו היום, שאתה יכול לשלוח הודעת טקסט ולהגיד שאתה מאחר".

אחיינה של אשתי בן 13, והוא בא אלינו כמה פעמים במהלך החופש הגדול מפרדס חנה, שם הוא מתגורר. בכל פעם כשהוא בא הוא ואני הולכים יחד לראות סרט בסינמה סיטי. המשותף לכל הסרטים האלה הוא שבכולם יש הרבה פיצוצים ומעט טקסט.
 

“כן, פעם זה היה אחרת", אמר נהג המונית שהקשיב לשיחה שלי עם האחיין, “זה לא רק שאם קבעת עם מישהו היית מגיע בזמן, זה עצם זה שבכלל הגעת לפגישה והיית אשכרה מנהל שיחות עם אנשים. היום כל אחד יושב בחדר שלו מול מסך המחשב, עם החברים הווירטואליים שלו בפייסבוק, שחלק מהם הוא בכלל לא פגש, וכשהוא כבר יוצא מהחדר, הוא עם העיניים בפלאפון. אין לו מושג מה קורה סביבו. אין לך מושג כמה אנשים אני כמעט דורס בכל יום כי הם חוצים את הכביש עם העיניים בתוך הטלפון ולא שמים לב לכלום. בסוף אהרוג מישהו ואכנס לכלא בגללו ובגלל המכשיר הזה, זה מה שהכי מטריף אותי".

“לגמרי מבין אותך", אמרתי, אף על פי שגם אני חלק מאותם זומבים סלולריים. אלא שאני מחשיב את עצמי לזומבי מסוג אחר, עם מודעות מסוימת, כי אני יודע איך זה לחיות בעולם ללא סלולרי. “רק כשהייתי בן 14 נכנסו הפלאפונים באמת לחיים שלנו. והכי מצחיק שאני הייתי הראשון בשכבה שהיה לו פלאפון", אמרתי.

“התקופה הזו עכשיו היא לא משהו", אמר הנהג ועצר בכניסה למתחם סינמה סיטי, “לא משהו בכלל", השבתי לאחר ששילמתי ויצאתי עם האחיין מהמונית.

הסרט הנבחר היה “משימה בלתי אפשרית 5" עם טום קרוז, שכיכב על המסך עוד בימים שבהם יכולת לראות סרט בלי צלצול פלאפון של אחד הצופים באולם. 

בזמן שעמדנו בתור לקנות פופקורן ושתייה נזכרתי ברגע הזה, כשהייתי בן 14 ואבא שלי קנה לי פלאפון אבל לא היה לי ממש מה לעשות איתו, כי לאף אחד אחר מהחברים שלי לא היה פלאפון. זה היה מכשיר נוקיה ישן. אני זוכר שבעיקר שיחקתי בכמה משחקים שהיו בו, אבל הכישוף שלו עדיין עבד וסחבתי אותו איתי לכל מקום והבטתי בצג שלו אחת לכמה זמן, אף על פי שאיש לא התקשר אלי. 

באיזשהו שלב עברתי מנוקיה למכשיר מנגו (שייחודו בכך שכלל שיחות נכנסות חינם ושיחות יוצאות למספר אחד בלבד). גם במכשיר הזה לא התקבלו ובוצעו יותר מדי שיחות. אבל אני זוכר שהיה קטע כזה שאם הקשת קוד מסוים, יכולת להאזין לשיחות של אנשים אחרים שמתנהלות באותו הזמן במכשירים מאותו הסוג. אני והחברים שלי התקבצנו ליד המכשיר והאזנו לשיחות של אחרים. היום זה פשוט יותר. אם אתה רוצה להאזין לשיחות של אחרים, אתה יכול לרכוש את ערוץ "האח הגדול".

***

כבר בסצינה הראשונה של “משימה בלתי אפשרית 5", שבה טום קרוז קופץ על מטוס שממריא, ונתלה עליו, ובעודו באוויר חודר לתוכו, איבדתי את הסבלנות ואפילו התעצבנתי. כצופה אדוק של תוכניות שמנתחות אסונות טיסה (“תעופה בחקירה" הקלאסית ו"למה מטוסים מתרסקים" הסוחפת) לא יכולתי שלא לחוש שמזלזלים בי ובכל עשרות האנשים שנהרגים אצלי על מסך הטלוויזיה בכל לילה בשלל אסונות טיסה ברחבי העולם. אם זה לא מספיק, האחיין הודיע לי שקרוז “מבצע את כל הפעלולים בעצמו", וזה רק הכעיס אותי יותר.

מאותו רגע איבד אותי הסרט כצופה. במקום לעקוב אחר העלילה שקעתי במחשבות על השינוי הדיגיטלי בחיי, שהתחיל עם כניסת הטלפון הנייד והמשיך עם האינטרנט. נזכרתי איך פעם, לפני 11 שנה, כשרק התחלתי לכתוב בעיתונות, וכשהאינטרנט עדיין לא היה נפוץ בכל בית (משום שהיה יקר מאוד), הייתי נודד לקפה־אינטרנט בדיזנגוף סנטר שהיה פתוח 24 שעות ביממה. הייתי שולח משם את הטורים למערכת והמקום היה תמיד מלא באנשים שישבו מול עשרות מסכי מחשב שסודרו בשורות.
 

אהבתי מאוד את התקופה הזו משתי סיבות. הראשונה, הייתי מגיע לקפה־אינטרנט לשלוח את טורי בשעות המוזרות ביותר. כך הייתי פוגש שם את האנשים המוזרים והמעניינים ביותר. פעמים רבות רק הפגישות איתם היו מסדרות לי את הנושא לטור של השבוע הבא. 

הסיבה השנייה היא שמכיוון שהאינטרנט היה עוד בחיתוליו, לא הכל עבד כמו שצריך. תמיד היה אפשר להאשים את המחשב ואת מערכת האי־מייל באיחור בדד־ליין (“שלחתי, מה לא הגיע?"). רק שיהיה ברור על איזו תקופה מוקדמת של האינטרנט אני מדבר: מדובר בזמני טרום־ג'ימייל, זמנים קשים שבהם החזיקו אנשים כתובות מיילים במקומות ביזאריים כמו שירות הדואר של וואלה! ושל הוטמייל.

אבל עוד לפני שהגעתי לקפה־אינטרנט, התחנה האחרונה בתהליך הכתיבה, ישבתי מול המחשב בבית לכתוב את הטור עצמו. כשרציתי לוודא משהו, הייתי פותח אנציקלופדיה. כשהייתי רוצה לתבל את הטקסט, הייתי פותח את "אגרון למילים נרדפות" או את הלקסיקון לניבים ולפתגמים. מדפדף בדפים עד שהייתי מגיע לערך הרצוי. לעתים קרובות הייתי גם מרים טלפון לאנשים ומברר את העניין. 

היה בזה משהו יפה, כי זה חייב אותי לתחזק חיי חברה פעילים ולשמור על חברים שונים בתחומים רבים. זה לא כמו היום, שהעידן הדיגיטלי מאפשר לך לצמצם את חייך למינימום מגע עם מה שקרוי “המין האנושי", ואז אתה מוצא את עצמך יום אחד מהרהר איך קרה שאין לך אף אחד שאתה יכול לשתף אותו במה שעובר עליך. פעם הכל היה אחרת. גם אם היית מיזנתרופ בתוך תוכך, לא היית יכול לאפשר למיזנתרופ הזה לצאת החוצה. המחיר היה כבד מדי. היום זה אחרת.

אחרי הסרט הלכתי עם האחיין ל"מקדונלד'ס" שבמתחם סינמה סיטי. כשהגענו גיליתי שכל מה שתכננו להזמין כבר מוכן ומחכה לנו בעמדת ההגשה ליד הקופה. זה היה פריקי ברמות שלא הכרתי וכמעט גרם לי להתקף לב. האחיין, ששם לב שעוד שנייה מתפוצץ לי העורק הראשי מרוב בהלה, החליט לחוס עלי וגילה לי את סוד הקסם: “הזמנתי את זה דרך האפליקציה החדשה של 'מקדונלד'ס' בזמן שהיית בשירותים".

“היית צריך להגיד לי לפני, אתה הרי יודע שאני אדם לא יציב", אמרתי.

*** 
 

“אין סוף לאפליקציות האלו", רטנתי בזמן שנלחמתי בשקית הקטשופ, “דע לך שכל אפליקציה כזו מקרבת את האדם לניוון מוחלט. פעם, בתקופה שלי, זה לא היה ככה. פעם בשביל להתנוון היית צריך לבחור את זה, ממש להחליט שאתה לא עושה כלום ומתנוון. היום זה קורה על אוטומט, בלי שאתה שם לב".

אחרי הארוחה יצאנו מהמתחם וניסינו לתפוס מונית. כיוון שלא נראתה בסביבה אף מונית, הודעתי לאחיין שיחכה לי בספסל בכניסה. התחלתי ללכת לכיוון הכביש הראשי לתפוס מונית. ההליכה הייתה נוראית, ממש הרגשתי איך הגוף שלי נוזל בכל צעד. “זה בטח הלילה הכי לח אי פעם בישראל", חשבתי לעצמי. 

פתאום שמעתי את האחיין קורא לי לחזור כי הוא תפס מונית. זה עצבן אותי כי לא ראיתי שום מונית לידו, אבל בכל מקרה עשיתי את הוויה דה־לחות בחזרה כי אני אדם נחמד, ואחרי שראיתי ארבע עונות של “האוס" יכולתי לזהות באותו הרגע שהילד שוגה בשיגיונות וסביר להניח שהוא יאושפז עוד הלילה. לכן המעט שאני יכול לעשות למענו זה לצעוד בחזרה אליו, ראיתי בזה מצווה.
 

כשהגעתי אליו הוא הכריז שהמונית תגיע בעוד שלוש דקות ושמדובר במונית מסוג קיה סיד ושהתחביב של הנהג הוא כדורגל. ואז הוא סובב אלי את צג הנייד שלו שהיה פתוח על אפליקציית “גט טקסי". בעזרת החולצה ניגבתי את הזיעה שהצטברה על מצחי ואמרתי: “אתה מבין, בתקופה שלי היית נכנס למונית ולא ידעת מה התחביב של הנהג, כי אין שום סיבה שתדע מה התחביב של הנהג. יתרה מכך, בתקופה שלי גם לא היה אכפת לך מה התחביב של הנהג - וטוב שכך".

כשנכנסנו למונית, האחיין סימס להוריו שהוא יצא מהסרט ושאנחנו במונית בחזרה, ואני רציתי להגיד לו שבתקופה שלי, לפני עידן הפלאפונים, ההורים היו נשארים ערים בפאניקה מוחלטת עד שהיית חוזר באמצע הלילה, אבל הבנתי שעדיף שאת זה לא אגיד. במיוחד לא כהורה שבכל לילה מתפלל את תפילת הבמאי ומודה לאל שהחיינו והגיענו לימים שבהם אפשר להתקין מצלמה במעגל סגור מעל המיטה של הילד ולדאוג לגביו פחות בלילה.

פתאום שמתי לב שהאחיין מחזיק בידו בקבוק קוקה קולה. “מה קורה פה?", שאלתי אותו בבהלה, כי חשבתי שהוא הרים בקבוק שהיה זרוק במונית ומי יודע מי שתה ממנו ומתי. לפני שהבנתי מה קורה, האחיין הושיט את ידו למקרר של משקאות קלים שניצב ליד הנהג והגיש גם לי בקבוק. “אתה בטוח שאנחנו במונית?", שאלתי בפאניקה. 

האחיין, שכבר הבין שיש לו עסק עם אדם שברירי, הסביר לי שזה די פשוט: “יש שירות מיוחד חדש באפליקציה של המוניות - אתה יכול להזמין מונית עם מקרר משקאות ולשתות משהו בדרך". 

“טוב, אז רק תחזיר את הקולה, אני מעדיף מים", אמרתי לאחיין והגשתי לו בחזרה את בקבוק הקולה. “הגרון שלי ממש יבש מהחום המטורף הזה".