אם יש דבר שאני אוהב בעבודה שלי, זה היכולת להיות מופתע בכל פעם מחדש.
כן, אני יודע - רוב האנשים היו מדברים כאן על שכר, אתגרים מקצועיים, תחושת סיפוק ועוד, אלא שאני כנראה לא נשגב כשאר בני האדם. תחושת סיפוק עולה בי כשאני רואה את מנצ׳סטר יונייטד מבקיעה, כשאני מקבל סימנים של ״מעוניינת״ מהברמנית היפה - אפילו בידיעה שעל הקשר הזה גזורה מראש אפלטוניות. האתגר היחיד החשוב בחיי הוא להסתלק מהעולם הזה לפני ילדי, רצוי לאחר שהשארתי להם כמה לירות, ואשר לשכר, מוטב שלא ארחיב את הדיבור - כולכם שמעתם מה קורה בפרינט.
לא אכחיש - יש עוד כמה דברים טובים בכתיבת הגיגיך בעיתון כמו מסרונים של אנשים שטוענים שהארת את שגרת יומם באיזו שנינות שנפלטה לך בטעות מהמקלדת, אבל לרוב התגמול הוא שיחות טלפון ממפיקות נוירוטיות של תוכניות בוקר שלא מבינות איך אני מוותר על התענוג של להתארח (בחינם, למה שישלמו?) באולפן שלהן.
ועדיין, מדובר באחת המלאכות הכי כיפיות בעולם, כי העבודה הזאת, במהותה, היא שוברת שגרה.
יש לי חבר שעבר, כמעט בן רגע, מתחום חיי הלילה לתחום ההייטק. הוא מרוויח לא רע, יש לו רכב חברה, ימי חופשה, בונוסים, קופונים ללאנץ', ביטוח מנהלים ועוד. רק שבעודו חי את החלום של המעמד הבינוני-פלוס הוא מתגעגע נואשות לימים שבהם התעורר בכל יום לא לפני 11:00 וחיפש פרטנרים לביס ודרינק, עד שיגיע זמן מנוחת הצהריים. מאז התברגן הפכו המפגשים בינינו דומים מעט לזה שבין היפהפייה ליחפן. לא, אנחנו לא חולקים צלחת ספגטי עם כדורי בשר לקול נגינת האקורדיון של המסעדן, אבל הוא מביט דרכי, בעיניים כלות, אל מה שנתפס בעיניו כחופש.
לחופש שלי יש מחיר: אני מקיץ בכל יום לא אחרי השעה 6:00 ופורט על המקלדת כמו קליידרמן על ספידים, רק כדי שמסביבות השעה 11:00 יהיה היום שלי פנוי. אומנם יש לעתים שהוא עמוס בפגישות מתישות, יש אימונים בחדר כושר שנועדו להבטיח שאשלם מסים עוד כמה שנים, ישנם כמובן הילדים ששותים בצמא כמעט כל דקה מיותרת, אבל יש גם הרבה רגעי חסד שלרוב מתחילים במסרון "חצי-תמים", כמו זה שקיבלתי בשבוע שעבר: ״אחי, אני חייב גינס כדי להתקרר. אתה בא לעמירם?".
אז באתי. השעה הייתה 12:30 ומלבדנו ישבו על הבר שניים מה״קבועים״, וחגית (בעלת המקום מאז פרש עמירם) לא הפסיקה, בין מזיגה של פיינט אחד לשני, לשפוך לנו קצת קוניאק לתוך הכוסות – כדי לא לשתות את הבירה על בטן ריקה. ארבעתנו היינו הלקוחות היחידים במקום, ולפיכך הורשה ר' (איש שאני מחבב עד מאוד ושתמיד ייקרה על דרכי באחת מתחנות המסע הקבועות שלי בין ״מתי״ - בדרום תל אביב, ל״טורקיז״ בצפונה הרחוק) לחבר את הטלפון שלו לרמקולים ולאפשר לנו לבחור שירים, כל אחד לפי טעמו.
בשעתיים הבאות עברו עלינו, מלבד כמה ליטרים של גינס ובקבוק הנסי, גם השירים שמהווים את פסקול חיינו. אני פתחתי את הבחירות שלי עם ״אלינור ריגבי״ האלמותי (לטובת הקוראת שירי מימון: זה של להקה אלמונית שאולי עוד תפרוץ יום אחד - אם יתמזל מזלה להגיע ל״אקס פקטור״. כמו רוז), המשכתי לחוה אלברשטיין עם ״משירי ארץ אהבתי״ (״מכורה שלי״) למילותיה הנפלאות של לאה גולדברג, משם עברתי ל״צל עץ תמר ואור ירח״ של זהר ארגוב, המשכתי עם ״let it grow״ של אריק קלפטון וקינחתי עם ״ספרטקוס״ של חאצ'טוריאן (מוכר כנעימה שליוותה את הסדרה המיתולוגית ״קו אונידין״). בכוונה חשפתי כאן רק את הבחירות שלי, כיוון שאם היה משהו נשגב בעיני באותם צהריים שיכורים, זה שכל מי שזרק שם של שיר סיפק לאחרים הצצה, לא רק אל טעמו המוזיקלי אלא בעיקר לנשמתו.
סיפרתי לחבר מההייטק שטען: ״הייתי בדרך, אבל המנהל קרא לי והודיע שאני אחראי על פרויקט, בלי להבין למה אני לא מתלהב... סיפרתי לך שקנינו דירה? שישה חדרים, אחי, סוף-סוף יהיה חדר עבודה בבית, זה תמיד היה החלום שלי״.
הבטתי בו מבעד לתחתית הכוס ואמרתי: ״וואללה? כי אני עוד זוכר את הימים שבהם ניהלת את הבר ההוא והחלום שלך היה לצאת לדרינק עם המארחת היפה שלא ראתה אף אחד מטר״.
״הצליח לי, אחי״, הוא השיב ותלה עיניים עצובות בכרזת פרסומת לבירה על הקיר שממול, ״חדר העבודה הוא בשבילה״.