הסערה התורנית בעניין מינויו של גל הירש לתפקיד המפכ"ל מעוררת תחושה של דז'ה וו. בשנים האחרונות היינו בסרט הזה יותר מפעם אחת, והתסריט לא משתנה. הצופים והמשתתפים לא למדו דבר, וכולם עוסקים ב"איך" ובתהליך ופחות מדגישים את "למה" ו"למי".
בשני העשורים האחרונים עברנו לא מעט תהליכים מסרסים דומים שגבו קורבנות, ובהם אי מינויו של שר האוצר לשעבר רוני בראון לתפקיד היועמ"ש, אי מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל, אי מינויו של ניצב יעקב גנות למפכ"ל המשטרה, אי מינויו של יעקב פרנקל לכהונה נוספת כנגיד בנק ישראל ואי מינויו של אלי גביזון לנציב שב"ס. אלה רק הבולטים שבחבורת הדחויים והמנודים. ישנם עוד רבים, זוטרים יותר, שפסילתם לא עוררה סערה ציבורית ולמזלם שמותיהם נשתכחו מעין ומלב.
יש הבדל בין חמשת המינויים הנזכרים: בעוד הליך המינוי של בראון ליועמ"ש ושל גלנט לרמטכ"ל הושלם כדין, אך למרות זאת הם לא כיהנו בתפקידיהם, הליך המינוי של השלושה האחרים היה בעיצומו וטרם הושלם. האמנתי, ואני עדיין מאמין, שאילו גלנט היה פונה לבג"ץ טרם החליטה הממשלה על ביטול מינויו, הוא היה זוכה ומכהן כרמטכ"ל.

לפי המיתוס האמריקאי, אדגר הובר, ראש ה־FBI, היה אוגר מידע מפליל ומכפיש על הצמרת האמריקאית ומשתמש בו בעת שחשב שהכפשתם תשרת את מטרותיו. באותו אופן ישנה הרגשה שידיים נעלמות בישראל אוגרות מידע מכפיש נגד נושאי משרות פוטנציאליים, כדי לעשות בו שימוש ולסכל את המינויים, אם וכאשר תגיע השעה. אני מניח שיש כאלה שמודעים לכך, ולכן מסרבים מראש לכל הצעה שמוצעת להם מפעם לפעם לשאת בתפקיד ציבורי. 
בתורת מדעי המדינה יש שתי אסכולות מרכזיות ומנוגדות, הקשורות במינהל הציבורי ובבירוקרטיה הממשלתית. בתפיסת העולם האמריקאית הוטמעה "שיטת השלל", ולפיה, כמעט כל המינויים הבכירים במינהל הציבורי ובשירות הציבורי - ברמה הפדראלית, המדינתית והעירונית - הם מינויים אישיים, משרות אמון של הנבחר, בין אם מדובר בנשיא, במושל או בראש עיר. הממונים באים עם הנבחר ובדרך כלל הולכים איתו כשהוא מסיים את כהונתו, אם כי חלקם חייבים לעבור הליך של שימוע ציבורי. 
בקצה השני ניצבת השיטה הבריטית, שעל פיה, הבירוקרטיה, שלטון הפקידים והמינהל הציבורי מנותקים לגמרי, לעתים עד כדי גיחוך, מהמערכת הפוליטית. לפיכך, מערכות הבירוקרטיה פועלות מכוח עצמן, ולשרים ולנבחרים הפוליטיים יש רק השפעה מועטה על התנהלותן. 
ישראל ניסתה לבחור בדרך המשלבת בין "שיטת השלל" לשיטת הבירוקרטיה הבלתי תלויה בפוליטיקה. הפשרה הייתה שלכל נבחר אפשרה הרגולציה ואפשר הדין לגייס בעלי משרות מסוימות כמינויים אישיים, משרות אמון. כך למשל, זכו הנבחרים לבחור לעצמם מנכ"ל, רל"ש, מזכירות, נהג, עוזר אישי ודובר. כל יתר המשרות בטריטוריה הן משרות שאיושן, לפחות בפן הפורמלי, אינו בזירת האחריות של הנבחר. 
אלא שפשרות מסוג זה, שאין להן גבולות ברורים והגדרות מדויקות, דינן שגבולותיהן יטושטשו. וכך, בתהליך אטי ובטוח שארך שנים, השתלטו הבירוקרטים על הפוליטיקאים כמעט בכל דבר ועניין, והפוליטיקאים מוותרים, בקלות בלתי נסבלת ובזה אחר זה על מאחזים אסטרטגיים חיוניים. כך, למשל, ויתרה הממשלה על סמכותה הבלעדית והיחידה למנות את שני נושאי המשרה המשפטיים החשובים ביותר: פרקליט המדינה והיועמ"ש, שתי משרות המאותרות בידי ועדות איתור בירוקרטיות, ולממשלות לא נותר אלא, בבחינת חותמת גומי בלבד, לאשר את בחירתם והעדפתם של אותם הפקידים, שאינם נבחרים, שאיתרו את המועמדים. 
דוגמה נוספת, ואולי קיצונית יותר, היא הוויתור של שר האוצר והממשלה על מינויו של ראש רשות המסים, סמכות שהועברה לוועדת איתור. כששר האוצר לשעבר יובל שטייניץ דחה את המלצת ועדת האיתור למועמד מסוים, עתר המומלץ לבג"ץ וזה חייב את הממשלה לקבל את המלצת ועדת האיתור, שלא הייתה לרצונה ולרוחה של הממשלה.
אין הוכחה לכך שהמינויים שנעשו בידי ועדות האיתור עולים, ולו במעט, על מינויים שנעשו ישירות בידי הפוליטיקאים. ואולי אפילו להפך. עשרה מבין 12 יועצים משפטיים לממשלה מונו ישירות בידי פוליטיקאים, ובהם שמות בולטים כמו חיים כהן, מאיר שמגר ואהרון ברק. רק השניים האחרונים - מני מזוז ויהודה וינשטיין - הגיעו אל שולחן הממשלה דרך ועדת האיתור. קביעה כי יש הבדל גדול בין המינוי של וינשטיין ומזוז לבין מינוים של ברק, שמגר, זמיר ורובינשטיין, תהיה הגזמה מוחלטת.
אז מי באמת צריך ועדות איתור? בישראל גובר העיסוק בהליך על פני העיסוק במהות. כאילו ועדה של פקידים שאינם נבחרים תהיה שקולה, מקצועית וחכמה יותר מפוליטיקאים. אנו מפקידים בידיהם של נבחרי הציבור את חיינו ואת חיי ילדינו, במלחמה ובשלום, האם הם לא מספיק טובים כדי לבחור יועמ"ש או נציב מס הכנסה?
התקשורת והמשפטנים, בעיקר הציבוריים, כמו גם בג"ץ, הצליחו, במתכוון או שלא, להוציא שם רע לפוליטיקאים ולערער את אמון הציבור בהם. זה תהליך העלול לסכן את היסודות הדמוקרטיים של מדינתנו, שממילא אינם יציבים ובטוחים מספיק.
בפרשת שלח נאמר "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". אין הסבר משכנע לאמירה הקצת מוזרה הזאת. מכל מקום, תפיסה זו אינה מקובלת במקומותינו ולשם כך מונתה ועדת טירקל, כדי לבחון בעיקר דבר אחד: את טוהר המידות של המועמד. לוועדה אין ממש כלים לבדיקה כזו, אלה נמצאים בידי הפרקליטות, המשטרה, מבקר המדינה וגורמי חקירה נוספים, ולכן, בעצם, ועדת טירקל מתייתרת. היא ניזונה מהיועמ"ש ומאחרים, ואפשר בהחלט לדלג עליה בשרשרת המזון הבירוקרטית. אין שום תועלת בה, מה גם שקיומה ומהותה משבשים את המשילות בצורה קשה, ומניחים אבן רחיים נוספת ומיותרת על צווארה של הממשלה.
וחזרה לגל הירש: לארבעה תפקידים קריטיים הבירוקרטים טרם שלחו ידיים: הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד. ארבעת אלה, בתוספת נגיד בנק ישראל ומשנהו ונציב השב"ס, הם "הקליינטים" היחידים של ועדת טירקל. המינויים החשובים הללו נותרו בינתיים בטריטוריה של החלטות הממשלה. והואיל ואנו נמצאים כבר במדרון חלקלק, יש לי יסוד להניח שלא יעבור זמן רב ותעלינה קריאות למנות ועדות איתור גם לגביהם. 
לא מחאת ההורים השכולים וגם לא התנגדות פורום המפכ"לים והניצבים בדימוס ימנעו את מינויו של הירש. רק הסתבכות פלילית או חשדות שאי אפשר יהיה להפריך בזמן קצר יכולים למנוע את המינוי ולגרום ליועץ המשפטי להודיע לממנה שיקשה עליו להגן על המינוי בבג"ץ. 
כך צריך להיות, אך בשנים האחרונות בג"ץ נטל לעצמו סמכות לבחון את מעשי הממשל, לא רק בהיבט החוקתי שלהם, אלא גם בהיבט הסבירות. כאילו ששיקול דעתו טוב יותר משל הממשלה, ולכן יש חשש שבג"ץ יפסול את המינוי בשל היעדר סבירות, משום חוסר ניסיונו של המועמד או עברו הצבאי השנוי במחלוקת. במקרה הזה ליועמ"ש אין שיקול דעת שלא להגן על סבירות החלטת הממשלה במינוי. ואם החלטת הממשלה לא נראית בעיניו, הוא תמיד מוזמן להתפטר ולהעביר את תפקידו לאחר.