1
פינוי מדורג

שורשי המהומה הפוליטית במפלגת העבודה נטועים בירושלים. כוונתו של יצחק הרצוג להביא לוועידת העבודה הצעה להארכת כהונתו עד סוף 2017 נועדה בסך הכל לאפשר לו למצות את המו"מ האינטנסיבי שניהל מול בנימין נתניהו. לראש הממשלה היה "תנאי סף" ברור, שהגביל את היכולת של הרצוג לסגור עסקה. התנאי של נתניהו היה עסקה לטווח ארוך.

המגעים בין הרצוג לנתניהו נמשכים על אש קטנה כל הזמן, מדי פעם מגדילה יד נעלמה את הלהבה והאש גדלה, מדי פעם מסובב מישהו את מתג הגז (הטבעי) והאש שוככת. בפעם האחרונה שהלהבה הוגדלה, לפני כמה שבועות, הסכים נתניהו להצעה מרחיקת לכת מבחינתו. הבעיה של הרצוג הייתה שהוא לא יכול היה לספק את הסחורה שנתניהו צריך: הבטחה לקדנציה מלאה. על עכוזו של בוז'י מוטבעת חותמת "פג תוקף". זה לא משהו אישי נגדו. על פי חוקת העבודה, היו"ר צריך להעמיד עצמו לפריימריז מקסימום 14 חודשים אחרי הבחירות הכלליות (יולי 2016). חצי שנה כבר עברה. נתניהו לא יחתום ברית וישלם את מחיריה המופקעים כדי לקבל פחות משנה. זה כבר קרה לו עם אהוד ברק.

הסטטיסטיקה לא מבשרת טובות להרצוג. העבודה זוללת את יו"ריה, כמעט כולם הלכו בדרך כל בשר (מרצון או בכפייה) מיד לאחר התבוסה בבחירות (פואד הקטין לעשות והודח עוד לפני שהייתה לו הזדמנות לרוץ בראש המפלגה בבחירות). הרצוג מיומן פוליטית יותר מכל אלה, גם ההישג שלו בבחירות היה טוב יותר, הוא הגיע לאן שהגיע בזכות, והוא נאבק עכשיו על ממלכתו. מוקדם להספיד אותו. יחד עם זאת, ההתנפלות של חולדאי עליו השבוע אינה מבשרת לו טובות. לא ברור אם לחולדאי יש מספיק עוצמה וחיילים כדי לקחת את המפלגה. מה שברור זה, שהתמיכה בו מגיעה מאותם מעוזים בהם בוז'י חזק. הם עומדים על אותה בלטה ויש להם אלקטורט זהה. אם חולדאי יוצא נגד הרצוג, זה סימן רע מאוד להרצוג (וטוב מאוד ליחימוביץ', שבסיסי הכוח שלה אחרים לגמרי).

אז מה הציע ביבי לבוז'י? תיקי החוץ והביטחון. חוץ עכשיו, ביטחון אחר כך. על פי ההצעה, את הביטחון אמורה הייתה העבודה לקבל במחצית הקדנציה, זאת אומרת באפריל 2017. ההסכם בין הליכוד למחנה הציוני אמור היה להיות גלוי, ולכלול במפורש את העברת הנכס האסטרטגי הזה (תיק הביטחון) לידי הרצוג במחצית השנייה של הקדנציה (את תגובתו של בוגי יעלון עדיף לא לנסות לקבל). יחימוביץ' אמורה הייתה לקבל את תיק המשפטים. לא, נתניהו לא הסכים לגרש את הבית היהודי מממשלתו. הוא יודע מה בנט מסוגל לעולל לו מבחוץ, בעיקר אם התהליך המדיני יתחדש (ואצל הרצוג ולבני, הוא יתחדש). במקום זה, הציע ביבי לבוז'י "פינוי מדורג" של נפתלי בנט. קודם ניקח להם את המשפטים, אחר כך נראה. כשיהיה מו"מ מדיני, הם כבר יבינו לבד וילכו מרצונם.

2. ויתורי נתניהו

חבילת הפיצוי שהרצוג היה אמור לקבל מנתניהו הייתה נדיבה לפחות כמו החבילה שנתניהו מסרב (בינתיים) לקבל מאובמה. חידוש התהליך המדיני, שליטה של הרצוג על המו"מ עם הפלסטינים, התחייבות למו"מ אמיתי, תיקים מפה ומשם, תפקידים וכיבודים. כל זה כדי להמתיק את גלולת הכניסה לממשלת נתניהו הבעייתית (עם בנט בפנים) וכדי לאפשר להרצוג להתגבר על ההתנגדות העזה מבית. מה שבוז'י היה צריך להביא, בסך הכל, זו התחייבות לטווח ארוך. זו הסיבה לכך שהוא מנסה להאריך את כהונתו עד סוף 2017.

כוונתו זו, שנחשפה כאן בשבוע שעבר, הביאה למלחמת הכל בכל בתוך העבודה והמחנה הציוני. חולדאי קפץ פנימה במלוא העוצמה והמפלגה רותחת.

ביבי ממשיך, בינתיים, עסקים כרגיל: מובס בקונגרס, אבל מכריז על "ניצחון מוסרי". תקוע במתווה הגז, אבל מצהיר ש"כל מה שאני רוצה, אני משיג". מזמין את התקשורת לראיונות חג, מבטל ברגע האחרון, מראיין את עצמו ומעלה את שבחי עצמו לפייסבוק המלכותי, ממשיך לפרק את התקשורת, מסכים ל"סעיף סתימת הפיות" וממהר להודיע שיבטל אותו, אבל בינתיים לא מבטל אותו, ובין לבין קופץ עם הגברת לפירנצה, וכמה ימים אחר כך ללונדון. כן, הם עדיין משיתים את כל ההוצאות, קטנות כגדולות, של ביתם הפרטי בקיסריה על קופת המדינה. כולל גינון, יועצת גינון, מים ודליפות בבריכה. למה למלכה אליזבת מותר (כבר 64 שנה!), ולהם לא?

דווקא העניין הזה של מו"מ מדיני לא באמת מפחיד את נתניהו כרגע. מעטים יודעים איזה קילומטראז' הוא הלך במו"מ האחרון שניהל, באמצעות ג'ון קרי וציפי לבני, בקדנציה הקודמת. "מסמך הוויתורים" שחשף עמיתי נחום ברנע ערב הבחירות האחרונות הוא רק קצה הקרחון. המסמך שנחשף היה חלקי ומוקדם. אחריו היו כמה מסמכים מלאים יותר, שהושגו בין עו"ד יצחק מולכו וחוסיין אג'א, מקורבו של אבו מאזן, ואחר כך "הולאם" מסלול לונדון על ידי המסלול המרכזי של ג'ון קרי, מרטין אינדיק ולבני, והמסמכים הולאמו איתו.

בסופו של דבר, במרתון דיוני וידיאו אינטנסיביים שניהל קרי מול נתניהו במהלך חמישה שבועות רצופים, הושגה טיוטה ל"הסכם מסגרת" בין ישראל לפלסטינים. נתניהו הלך שם מרחק עצום, יחסית לימין הישראלי. הוא הסכים להקמת מנגנון במימון בינלאומי לשיקום הפליטים הפלסטינים. הוא הסכים לקליטת מספר מוגבל של פליטים בישראל, על בסיס הומניטרי ואיחוד משפחות. מספר הפליטים נתון לשיקול דעתה של ישראל. בנושא הפליטים, הוא הלך רחוק יותר מאולמרט. הוא הסכים לתנאי הבסיסי, של קווי 67' פלוס חילופי שטחים. רק בירושלים ביבי לא הסכים לוותר. הסעיף בנושא ירושלים היה מעורפל וכלל "הכרה בזיקה המיוחדת של שני הצדדים לירושלים", וגם בעובדה שלא יהיה הסדר קבע בלי פתרון סוגיית ירושלים.

טיוטת הסכם המסגרת שהושגה בין צוות המו"מ האמריקאי לצוות הישראלי הועברה לדיון בבית הלבן, שם צצו בעיות. היועצת לביטחון לאומי, סוזן רייס, טענה שהמסמך מוטה לטובת הצד הישראלי. היא הטילה על אחד מעוזריה להשוות אותו לפרמטרים של קלינטון משנת 2000. ההשוואה הוכיחה שרייס צודקת. האמריקאים החליטו לתקן את הטיוטה ושיפצו כמה סעיפים, ביניהם הסעיף על ירושלים. בטיוטה האחרונה נכלל סעיף שבו "שתי הבירות, של ישראל ושל המדינה הפלסטינית, יהיו בירושלים". הסעיף הזה לא עבר אישור ישראלי רשמי, אבל עו"ד מולכו, איש אמונו ושליחו של נתניהו, אמר לאמריקאים שמצדה של ישראל הם יכולים להעביר לאבו מאזן כל מה שירצו, כי בכל מקרה אין סיכוי שהמנהיג הפלסטיני יגיד "כן".

מולכו צדק. בפגישה בין אבו מאזן לנשיא אובמה במרץ 2014, הוצגה בפני אבו מאזן הטיוטה האמריקאית להסכם המסגרת. אובמה ביקש תשובה תוך שמונה ימים. הדד־ליין לשחרור הפעימה הרביעית של האסירים הפלסטינים בידי ישראל התקרב והאמריקאים רצו טווח תמרון. אבו מאזן לא ענה לאובמה עד עכשיו. בדיוק כמו שלא ענה לאולמרט. פרטנר להסדר קבע הוא לא.

לכן ביבי לא מפחד מאבו מאזן. הוא מפחד יותר מהאלקטורט הימני שלו. כל הטיוטות וההסכמות הללו, שהוא משיג מול האמריקאים, נמצאות עמוק בתוך "טווח ההכחשה" שלו. בהסכמה מראש, הוא מנתק את עצמו מהניירת ומהדיונים וטוען ש"זו הצעה אמריקאית".

הוא עושה את זה כדי להמשיך ליהנות ממצביעי הימין בכלל, ומצביעיו של בנט בפרט. הוא מצליח לג'נגל את כל הכדורים האלה בבת אחת בעיקר בזכות התמימות של הצד האמריקאי מצד אחד, והסרבנות והפחדנות של הצד הפלסטיני מהצד השני. בדרך הפעולה הזו לא נהנה נתניהו מפירות הוויתורים המדיניים שלו, כפי שנהנה מהם אולמרט בזמנו, ולכן מעמדה הבינלאומי של ישראל ממשיך להידרדר. מצד שני, הוא ממשיך ליהנות מה"בייס" המיתולוגי שלו ולהיות ראש ממשלה.

3. דרעי הישן ומכלוף החדש


מה עובר על אריה דרעי? אף אחד לא יודע לענות על השאלה הזו באחריות. בהתחלה הוא היה בעד מתווה הגז. אחר כך צצו כמה תנאים, הוא כתב מכתב, שטייניץ קרא את המכתב והתנאים של דרעי קוימו בתוך המתווה. אחר כך הוא החליט שלא יחתום על העברת הסמכויות, וביקש שקודם הכנסת תאשר את המתווה כאקט הצהרתי. הכנסת אישרה. עכשיו הוא עדיין לא חותם. אנשים שמכירים אותו אומרים שאין סיכוי שיחתום. הוא נעול, הוא מבוצר, הוא בשלו. 
 
ביום רביעי, ערב יציאתו של נתניהו ללונדון, התקיימה ביניהם פגישה. אנשים המעודכנים בתוכנה של הפגישה הזו ובדציבלים שעלו בה, טוענים שהיא הייתה סוערת, מתוחה ונשמעו בה גם צעקות. דרעי מגחך. הפגישה הייתה נינוחה ורגועה, אמר למי שאמר. יכול להיות שהיא הייתה נינוחה מהצד שלו. הוא, מה יש לו להתרגז? הוא בסדר, בסך הכל. שביבי יתרגז. וביבי אכן מתרגז.
 
מה שקורה אצל דרעי זה מאבק פנימי בין דרעי הישן למכלוף החדש. דרעי הישן אהב כסף, אהב כוח, התרועע עם טייקונים, בחש בהון־שלטון והפגין כישורי ערבוב ובטישה מרשימים בביצה הפוליטית־תקשורתית־כלכלית הישראלית. אבל אז הוא הלך לבית הסוהר. זה נצרב בתוכו. טראומה לכל החיים. הוא הרי היה מקופח, מזרחי זועם וממורמר גם קודם, אז תארו לעצמכם מה עכשיו. ואז הוא המציא את עצמו מחדש כנציג השקופים. יש סביבו חבורה מעניינת של פעילים חברתיים שאינם מצביעי ש"ס.

הוא עובר תהליך חברתי אמיתי. גם יחימוביץ' מקפידה להיות איתו בקשר, ומי שמכיר את יחימוביץ' יודע שקשר איתה זה עניין מחייב. היא יודעת לשכנע. אז דרעי החליט שלא יהיה הפראייר של מתווה הגז הזה. לא יתלו את כל המתווה על פקקטע חתימה של מכלוף. שימצאו פתרון. שיחפשו אותו. אז עכשיו מחפשים פתרון. ולא מוצאים.
 
איך יכול להיות, שואל דרעי את נתניהו, שמכל הכנסת אתה לא מסוגל להביא חבר כנסת אחד, יד אחת, שתצביע בעניין הפרוצדורלי יחד איתך? יש תיקו 56, כל מה שצריך זה ח"כ אחד. איך יכול להיות, ממשיך ושואל דרעי, שמשה כחלון, חיים כץ ויואב גלנט ממשיכים להתבצר ולהימנע מהצבעה בנושא הפרוצדורלי, אף על פי שגם היועמ"ש וגם היועמ"ש של הכנסת כתבו חוות דעת שמאפשרות להם להצביע בעניין הפרוצדורלי. ממה אתה מפחד, ביבי, שואל דרעי את נתניהו, למה אתה לא דופק על השולחן ועושה סדר, יש כאן שר אוצר שלא סופר אותך, יש כאן שר רווחה שמתעלם ממך. 
 
כך זה נמשך, הסיפור הזה של הגז, העיקר שביבי הצהיר ש"מה שאני רוצה אני משיג". נקווה שלא יביא את הגז כמו שעצר את הגרעין האיראני, וכמו שהצליח לנצח את הנשיא בקונגרס. עכשיו, אפילו ה"ניצחון המוסרי" שעליו הכריז בקונגרס הולך ומתרחק, כי כמו שהדברים נראים, לנשיא יש סיכוי לא רע להימנע מהצבעה על הסכם הגרעין בקונגרס ולדלג הלאה, כאילו ביבי, איפא"ק, שלדון אדלסון ורון דרמר לא היו מעולם.
 
4. אין דיין

אתמול בצהריים אמורה הייתה להתכנס הוועדה לבחירת דיינים לבתי הדין הרבניים. בימים רגילים עומדת בראש הוועדה הזו שרת המשפטים איילת שקד, אבל בהסכמים הקואליציוניים זה השתנה. במקום שקד, שמהווה דגל אדום מבחינת ש"ס, עומד בראש הוועדה אחד, יובל שטייניץ. עכשיו דרעי צריך את שטייניץ בוועדה הזו, שטייניץ צריך את דרעי במתווה הגז. יכול להיות שתהיה כאן קומבינה? שחרור מתווה הגז מעגינותו תמורת כליאת מאות עגונות, או משהו? סיכוי נמוך.
 
בישראל צריכים להיות 99 דיינים. שליש לחרדים האשכנזים, שליש לחרדים הספרדים, שליש לציונות הדתית. נכון להיום, חסרים 24 דיינים. 8 דיינים מכל זרם. בנוסף, יש מחסור בדיינים גם בבית הדין הגדול. מתוך 7 דיינים, 6 חסרים. בית הדין הגדול בעצם יחדל מלהתקיים בעוד שבועות ספורים. שני שרי המשפטים הקודמים, ציפי לבני ויעקב נאמן, לא הצליחו למנות דיינים. עכשיו מנסים שוב. אמורים למנות 6 דיינים לבית הדין הגדול (2 מכל זרם) ו־24 דיינים לבית הדין הרבני האזורי (8 מכל זרם). אבל יש וטו של החרדים על 3 מתוך 8 הדיינים של הציונות הדתית לבית הדין האזורי, ועל דיין אחד מתוך שני הדיינים של הציונות הדתית לבית הדין הגדול.

זה כל הסיפור. החרדים מתנהגים כאילו כל זה שייך להם ורשום על שמם בטאבו, ואין פוצה פה ומצפצף.
 
בוועדה למינוי דיינים יש גם 4 נשים. עכשיו הן התאחדו לבלוק אחד, בראשותה של חברת הכנסת הפעלתנית מהמחנה הציוני, עו"ד רויטל סוויד, שהצליחה לנצח את הדיל של הקואליציה ולהיבחר לוועדה. יחד איתה בבלוק הזה יושבת איילת שקד, וגם טוענת רבנית אחת ונציגה של לשכת עורכי הדין. ניסיון לברר מדוע מטילים החרדים וטו על 4 מועמדים של הציונות הדתית, מדגים את גודל האבסורד.

אחד כתב פעם מאמר נגד דרעי, השני פסק פעם נגד רב ליטאי חשוב, השלישי היתיר עגונה שבעלה שקע בתרדמת אחרי תאונת דרכים קשה. אלה הם חטאי המועמדים, הנחשבים לאנשי מקצוע, רבנים מנוסים, עורכי דין ובעלי תארים. 
 
אגב, למועמדים של החרדים אין בדרך כלל תארים אקדמיים, הם לא תרמו לחברה, הם לא שירתו בצבא, הם לא מכירים את החיים מחוץ לבועה החרדית, אבל שם אף אחד לא מתערב, אף אחד לא מטיל וטו, אף אחד בכלל לא מכיר את השמות ואת המועמדים. הם שולטים על שני שלישים ממספר הדיינים, למרות שמספר החרדים בישראל רחוק עדיין מהשיעור הזה (בסוף הם יגיעו). בקיצור, אלה הם חיינו כאן, ואחר כך מתפלאים מדוע הרבנות הראשית על דייניה ועסקניה הפכה לאחד הגופים השנואים והמסואבים בישראל.
 
שטייניץ יכול היה אתמול בצהריים לקחת את המינויים להצבעה ולסגור עניין. במחנה של הציונות הדתית משוכנעים שהיו מצליחים להעביר את המועמדים שלהם. אבל שטייניץ רוצה לסגור הכל רק "בהסכמה". הוא מפחד ממשהו, או ממישהו. כמה חבל.
 
5. כפייה ליכודניקית

לכאורה, הוריד היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין את מתקוטטי הכדורגל מהעץ בחוות הדעת האמיצה שלו, שקבעה כי אפשר להמשיך לשחק כדורגל בשבת בשקט, אין מצב שיוגשו כתבי אישום על הפרת חוק שעות עבודה ומנוחה, ובא לציון גואל. 
 
המציאות, עגומה בהרבה. וינשטיין הוא המבוגר האחראי (אני מעריך שהוא פעל לבקשת נתניהו ודרעי, שהבינו את גודלה של הפצצה המתקתקת), אבל בסיפור הזה יש עוד כמה אנשים, והם הרבה פחות מבוגרים ולא באמת אחראים. הנה דוגמה: אחרי פרסום חוות הדעת של היועמ"ש, שיבצה מינהלת הליגה משחק של הליגה הלאומית בשבת הקרובה. הפועל אשקלון נגד הפועל ירושלים, שבת בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים. משחק מרכזי בערוץ הספורט.
 
היוזמה הזו, של שיבוץ משחק מהליגה השנייה בשבת בצהריים ושידורו בשידור חי בערוץ פתוח (ללא צורך בתשלום נוסף), נועדה להעלות את הליגה הלאומית שלנו כיתה. הלאומית היא ליגה נידחת, חיה בצלה של ליגת העל, התקציבים שדופים, המפרסמים מועטים, הספונסרים כמעט לא קיימים.

מינהלת הליגה הוקמה כדי לדחוף קדימה את הכדורגל. משחק מרכזי בשידור חי בערוץ פתוח הוא חלום רטוב של קבוצות הלאומית. לכאורה, אמורות הקבוצות לעוט על המציאה הזו. כשמשדרים אותן בטלוויזיה, הפרשנים רואים, המאמנים רואים, השחקנים נחשפים, המפרסמים מרוצים, כל העסק זז קדימה. 
 
אבל אז נכנס לפעולה ראש עיריית אשקלון, איתמר שמעוני. הוא שמע שקבוצת עירו תשחק בשבת, חמתו הוצתה בו והוא הרים טלפון לשרה מירי רגב. היא, שנדחפה לכל המהלך הזה על ידי ח"כ מיקי זוהר, שנדחף על ידי מתפקדי הליכוד המסורתיים והרבי מלובביץ', קיבלה קריזה והתקשרה למי שהתקשרה במינהלת הליגה.

אם אתם לא מבטלים את השיבוץ של אשקלון לשחק בשבת, אני מתקשרת ליועץ המשפטי לממשלה ויורדת מהסיכומים על הקמת הוועדה, איימה רגב. במינהלת הליגה מרטו שערות. הם הופכים עולמות כדי לקדם את הכדורגל, עד שמגיעים עסקני מרכז הליכוד ומחריבים הכל. מסכנים החברים בהפועל אשקלון. הם מתים לשחק בשידור חי, ועוד "משחק מרכזי". אבל חלק ניכר מהתקציב שלהם מגיע מהעירייה, שאותה מנהל איתמר שמעוני. 
 
שווה להתעכב על הטאלנט הזה, שמעוני. הוא בכלל התחיל בתור קבלן קולות. היה אחד מקבלני הקולות המרכזיים בקדימה (הייתה פעם מפלגה כזו). אחר כך, בנדידת הקבלנים הגדולה, נדד לליכוד. אחר כך הפך לראש עיר. זכותו. עכשיו גם הוא חשוף לקבוצת הלחץ במרכז הליכוד שהחליטה להרוס את הכדורגל, אז הוא מפשיל שרוולים ומחדד מרפקים. והכי גרוע זה שהוא מצליח. לכאורה אנחנו חיים במדינה מתוקנת, מודרנית, חברה בהתאחדות הכדורגל האירופית, אבל במציאות אנחנו במדינת מרכז הליכוד, שנאבקת על מקומה בירכתי העולם השלישי. עולם של קמעות, לחשים ועסקנים הבוחשים בכל דבר, כולל ספורט.
 
דיברתי עם שמעוני אתמול. הוא אמר שבאשקלון אף פעם לא שיחקו בשבת והוא לא רוצה לפגוע בסטטוס קוו של העיר המסורתית שלו. שאלתי אותו מה יקרה אם הקבוצה תעלה לליגת העל. הרי הוא משקיע מיליונים כדי שתעלה. בליגת העל, אמר, נשחק בשבת. אז מה ההבדל, שאלתי. הוא דיבר על זה שאין לאשקלון בעיה לשחק משחק חוץ בשבת, אבל לא בבית. טוב, כנראה שהשבת באשקלון סלקטיבית. שומרים עליה בבית, מחללים אותה בחוץ.
 
החרדים, למשל, בכלל לא קשורים לחגיגה הזו. הם למדו לחיות עם כדורגל בשבת, שמשוחק כאן מקדמת דנא, כבר מאה שנה, עוד הרבה לפני קום המדינה. את המשבר הזה יצרו עסקנים במרכז הליכוד. הם אלה שמושכים בחוטיה של הגברת רגב, הם אלה שמהלכים אימים על הסביבה כולה ומצליחים להכתיב את סדר העניינים. כל זה קורה, בלי שהם מבינים דבר בנושא הכדורגל. בלי שהם מודעים לגודל הנזק שהם עלולים להמיט על הענף.

הרי אין כאן סיפור של משחקים בשבת. יש כאן סיפור של עשרות אלפי ילדים, הורים, נערים, שופטים, קוונים ובעלי תפקידים שיכולים לשחק רק בשבת, כי זה היום היחיד בשבוע שהוא יום מלא, משמונה בבוקר ועד שמונה בערב, ואין מספיק מגרשים, ואין לאף אחד יכולת להתפנות לעניין הזה באמצע השבוע. 
 
אבל לך תסביר למירי רגב, שדקה אחרי שמונתה לשרת התרבות של מדינת ישראל, הסבירה שמדובר באספקת לחם ושעשועים להמונים.
 
אגב, הסאגה הזו משליכה גם על שאר ענפי הספורט. אתלטיקה, התעמלות, שחייה, סיף, ג'ודו וכל השאר הם ענפים שמחייתם העיקרית בשבת. זה הזמן היחיד שיש כאן. אם הממשלה תעבור לשבוע עבודה בן חמישה ימים, כולל שבתון ביום ראשון, זה יפתור את הבעיה, אבל זה לא יקרה. אז אנחנו תקועים. ולכן, כל מי שמנסה להתייפייף ולהמציא עכשיו את הסטטוס קוו מחדש, פועל ממניעים זרים.
 
אגב, אופיר פינס, לשעבר שר וחבר כנסת, עומד היום בראש ענף ההתעמלות. נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית נמצאת עכשיו בתחרות בינלאומית בשטוטגרט. פינס שקל להחזיר את הנבחרת ארצה, כאקט של מחאה. הרי כל התחרויות הבינלאומיות, בכל הענפים, מתקיימות בסוף השבוע. ככה זה בעולם הגדול. המוסלמים נחים בשישי, היהודים בשבת, הנוצרים בראשון, ואלה בדיוק ימי הפנאי שמנוצלים, בכל העולם הנאור, לעיסוקים כמו ספורט. רק במרכז הליכוד חושבים אחרת. הבעיה היא, שבמרכז הליכוד קובעים.