אחרי יום הכיפורים לפני 42 שנים, לאחר שצפירות אזעקות המלחמה התערבבו בתפילות, כתב סבי הרב אברהם חזן, שהיה הרב הראשי למשטרה ולבתי הסוהר, על הזעזוע הגדול שפקד אותו.
אני מביאה חלק מהמאמר, שהפך לספר בצרפתית שנקרא "יום כיפור", מפני שאני חושבת שעל שאלות העולות ממנו לחברה שלנו - טרם קיבלו מענה.
"אז בשעה 12:30, בגמר תפילת שחרית, באותן הדקות הספורות של ההפסקה, ורק אז, התבשרנו כי אכן משהו חמור עומד להתרחש: מתיחות גבוהה ופתאומית אחזה בקווי גבולותינו. האומנם שוב? שוב ירימו עלינו חרב? במשך הדקות האלה הספקתי להבחין: הנה כמעט כלה מחופתה ובגדי צה"ל בידה. כאן אמא ובידה שק החאקי של בנה הגדול. שם צועדת סבתא ובזרועותיה כל־בו של חפצים לנכד היקר שהספיק חיש מהר להתלבש; בידיים אוהבות מיישרת היא את הצווארון, מתקנת את קמט השרוול, מקפלת את טליתו וכשגומרת מוציאה, כן, מוציאה היא עצמה מהשק השני את הרובה הגדול והכבד בידיה המשתאות והאומרות כאב ובטחה, דאגה ותפילה גם יחד.
"שם בפינה אב וסבא מזוקן, ברכת אהרון על שפתותיהם הלוחשות, וידיים אמונות על ראש המגויס: 'יברכך ה' וישמרך, יאיר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'. לחיים טובים ולשלום, בני. החיים והשלום... הרי הם הם הכנפיים הנושאות את כל תפילותינו ביום הכיפורים.
"חזרנו הביתה אחרי תפילת הנעילה. הלומים ומוכים, בלי הבנים, בלי החתנים, צמאים ורעבים לא למים ולא ללחם... חיכינו לבשורות בשעת המנחה, הצופרים בישרו - רעשו, ואין מי יודע על מה ועד כמה? שורות בית הכנסת הידלדלו במשך היום, הצעירים הלכו... לאיפה ולמה? ידענו, אבל מה בדיוק ועד כמה? תרועות שופר גונחות נדבקו לאוזנינו והשאלות מצליפות.
"הדלקנו המסך הקטן; על המסך, גולדה מאיר הופיעה מיד ומסרה את הודעתה על המלחמה... לעולם לא אשכח: 'אנו בוטחים בכל לב ברוחו ובכוחו של צה"ל להכריע את האויב. ניצחונו של צה"ל - בו הערובה הבטוחה לחיים ולשלום'.
"לעולם לא אשכח... אנו היינו במצב שמיימי, כמלאכי השרת 'לחם לא אכלנו ומים לא שתינו', בעבודת הבורא התרוממנו, יראת כבוד וחרדת קודש היו נסוכות על נפשנו, התעלינו בקדושה ובטהרה; במשך היום בנינו קמו, נסעו; הצעירים קיפלו את טליתותיהם המאוחדות בתפילתנו; ואף על פי כן מעמידתנו לא זזנו, ניסתה תחושת גורל האכזר מר ונמהר להתגנב במחננו המתחנן ולחנוק את שירתנו, אבל רוממות אל אשר בגרוננו ואמונה אשר בלבנו גברו, והתחזקנו בביטחון בה'.
"בשעת הנעילה ותרועות השופר האחרונות, חשנו שהיום הגדול והקדוש הוארך, נשאר בלתי גמור, ללא סיום, פתוח. אי־ודאות קדושה שררה, דיכאון ללא דיכאון, התעלות תלויה ועומדת...קרש הצלה בים סוער...חתמנו את תפילותינו בפסוקי הנביא, בקול גדול ולא יסף: 'כל כלי יוצר עליך ולא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי. זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה'' (ישעיהו) וכמדי שנה שלוש פעמים חזרנו בצליל הולך וגובר על כל מילה; דומה שהפסוקים האלה נכתבו מששת ימי בראשית רק כדי אמירתם לדקה זו, בסוף הנעילה של יוה"כ תשל"ד.
"'רוחו וכוחו של צה"ל הם הערובה לחיים ולשלום'? רק הם? האומנם? ומה עם קדושת היום? והיכן אלוקי אברהם? נחבטתי ממרום, נבוך הייתי ואובד עצות. לעולם לא אשכח את ההרגשה של השמטת קרקע, של אכזבה מרה כלענה, חשבתי לרגע קט שעלי לשוב אל בית הכנסת להזעיק הציבור לתפילה נוספת, חשבתי שעלי לחזור על בקשות הסליחה והכפרה. 'שער אשר נסגר, קומה פתחהו..' אמרתי ללבי".
הקושי הגדול של סבי, כמי שגדל בין מוסלמים באלג'יריה ועלה ארצה מצרפת בהתרגשות ציונית אחרי מלחמת ששת הימים, היה לראות שמנהיגי המדינה לא מבינים שהיום הקדוש לא נבחר סתם על ידי המצרים והסורים שביקשו לחללו; לראות שגולדה מאיר לא מדברת על כך שהמלחמה היא לא רק על גבולות אלא מלחמה ביהודים.
האסלאם נלחם ביהודים ואילו אנחנו איננו זוכרים שאנחנו יהודים או מה זה אומר להיות יהודים, האם זה רק אותן דקות בסוף יום הכיפורים, בתפילת נעילה? היינו רוצים להיות עם ככל העמים שנלחם מלחמות של עם ככל העמים מול צבא זר על טריטוריה, אבל אנו לא כאלה ולא נוכל להיות.
בספרון שהודפס במיליון עותקים וחולק בין חיילי צבא מצרים ערב יום הכיפורים, כתב הגנרל סעד א־שאזלי, הרמטכ"ל המצרי: "הרגו ביהודים היכן שתמצאו אותם והיזהרו פן ירמו אתכם. שכן הם עם של רמאים. הם מעמידים פני נכנעים רק כדי לגבור עליכם ולהרוג בכם בדרכי רמייה. הרגו ואל תנהגו בהם סלחנות".
באותו ספרון הופיע גם אוסף של ציטטות אנטי־יהודיות הלקוחות מהקוראן: "הרגו, הרגו בצל האחריות האלוהית של הקוראן, הרגו בשם הנביא והרגו בהם גם כאשר התפרקו מנשקם". ג'יהאד נגד ישראל. מלחמה קדושה.
כאז כך גם היום. האם הרצח של אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל, שנרצח בעיצומו של ראש השנה הזה, היה מפני ש"העם הפלסטיני" מבקש מדינה או בגלל השנאה ליהדות וליהודים? האם האיום האיראני עלינו הוא מפני שיש להם סכסוך גבולות איתנו או מפני שהם מבקשים להילחם בעם היהודי? עם אילו כלים נעמוד מול הלהט הדתי האסלאמי, אם אין בנו להט כלשהו?
איני קוראת, חלילה, למלחמת דת. גם סבי לא קרא לכך. פקודת הקרב של עופר וינטר נפלה על אוזניים ערלות בחלק מהמקרים, מפני שקו דק מפריד בין מלחמת דת לבין מלחמה על בית יהודי.
הבעיה של דורנו, שהיא המשך הבעיה של הדור של גולדה מאיר, היא שאיננו מנסחים לעצמנו את המשמעות של לבנות כאן בית יהודי. לא השכלנו לבנות מדינה עם שאר רוח; לא השכלנו לייצר חברת מופת השואבת מהיהדות, חברה למדנית, יצרנית, אצילית, עדינה ומודרנית, חברה שבה לוקחים את הכלים של הלימוד ב"חידר" ומחילים אותו על לימודי מדעים; חברה רוחנית שמחפשת וחוקרת.
התרבות שאנו צורכים היא התרבות שמשקה גם את האמריקאים וגם את האירופים והסינים באותם מים דלוחים כדי להרוות את צימאון ההמונים. ועל תרבות כזאת אולי באמת לא כדאי להילחם. עם ככל העמים המנותק משורשיו יכול להיות גם בארה"ב או באוסטרליה.
אם היינו מצליחים להכניס אל היומיום שלנו את הכוח של עם בן 3,500 שנה לא היינו רואים, 42 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, גרפיטי ברחובות ששואל "למה התגייסתי?". לו היינו חיים את ייעודנו היינו יכולים לענות למרסס הגרפיטי: התגייסת כדי להגן על הפלא הנקרא עם ישראל בארצו, מדינה שהיא אור לגויים הנטועה חזק בעברה, ומשכללת עתיד טוב יותר למין האנושי.