לרגל החגים ארזתי את האישה והילד ונסענו למה שמכונה “כפר נופש" על שפת הכנרת. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו לנופש עם הילד ודי מהר, אחרי שעות בודדות שבמהלכן התרוצצתי אחריו כשנכנס לבריכה ואז זחל על החול והפך לעיסת בוץ דביקה ועל הדרך גם ניסה לגנוב ארטיק מילד אחד ואת המצופים של ילד אחר, גיליתי שגם אני, כמו רחל המשוררת, רוצה להיקבר למרגלות הכנרת. ובאופן הכי מיידי שאפשר.
נופש עם ילד הוא סוג של עינוי מתקדם שהעולם המודרני סידר לנו. התפאורה היא בהחלט תפאורה של נופש - חדרים מפנקים עם מיטה אורתופדית רחבה, ג'קוזי, מסכי פלזמה מרהיבים, מסעדת גורמה, נוף לכנרת - אך אתה לעולם לא יכול באמת להתמזג עם התפאורה ולנפוש, כי אתה עסוק ברדיפה אחרי הילד. נכון שזה לא שונה מהמצב בבית, אבל הרדיפה אחריו בתפאורה הזו היא עסק אכזרי הרבה יותר. אתה מרגיש קרוב מאוד לנופש, אתה רואה אותו מולך, אך אתה לא יכול לגעת בו.
לקראת הערב מצאתי את עצמי בתוך בריכת כדורים של הג'ימבורי במתחם הקניות בצומת צמח. הילד זרק כדורים על ראשי ואני שמתי לב שמעבר לכאב הקל, אני קצת רעב. זה היה רעב של נופש, שהוא חגיגי יותר.
ביציאה מהמשחקייה ניגשתי לבחורה שעמדה בקופה וביקשתי ממנה להמליץ לי על מקום טוב בסביבה לאכול בו, אבל לא סתם מקום, אלא מקום שווה, חגיגי, הראוי לנופש כמוני. “יש בדגניה מסעדה נפלאה שנקראת 1910", אמרה הבחורה, “יש למסעדה מדשאה רחבה שהילד יוכל לרוץ ולשחק בה ואוכל מעולה. אני ממליצה על הפיצה".
כשהגעתי למקום נדרשו לי כמה דקות כדי להתאושש. מסעדת “1910" בדגניה היא מסעדת גורמה בסטנדרטים תל אביביים פלצניים - שזה גם טוב וגם רע. אבל בעיקר מפתיע. “אני לא מאמין, דגניה, אם הקיבוצים, הפכה לחממה גסטרונומית", אמרתי לאשתי בזמן שהבטתי בתפריט.
אשתי הזמינה דג לברק, ואני הזמנתי פיצה עם פטריות שמפיניון פורטובלו, עגבניות צלויות ועלי רוקט. לילד הזמנו ספגטי מתפריט הילדים. המלצר רשם את ההזמנה ושנייה לפני שהלך הוא פנה אלי: “יש לך קשר משפחתי למקום, לא?". “כן, מודה באשמה", השבתי, “שמואל ודבורה דיין, סבא רבא וסבתא רבתא שלי, היו בני המקום. יש אגדה כזו שסבא שלי הוא הילד הראשון של דגניה, אבל האמת היא שהוא הילד השני".
עד שהגיע האוכל יצאתי לטיול עם הילד כי הוא היה חסר סבלנות והתחיל להעיף את הסכו"ם וניסה לתלוש את המפה. שמתי את הילד בעגלה ויצאתי מהמסעדה.
הדבר הראשון שאתה נתקל בו כשאתה עובר את המדשאה של המסעדה זה הארכיון של היישוב במבנה ישן ששימש כבית העם בימים ההם. כשהסתובבתי במקום דמיינתי איך לפני מאה שנה הסתובבו פה באותו המקום שמואל ודבורה דיין ושאפו חמצן וציונות והתיישבות יהודית וארתור רופין וא"ד גורדון.
כשחזרתי עם הילד האוכל כבר הונח על השולחן. האמת היא שמדובר במסעדה נפלאה, שמגישה אוכל מצוין. אבל אתה לא יכול לחשוב על זה שאתה נוגס בפיצה עם פטריות שמפיניון פורטובלו באותו המקום שלפני מאה שנה אבותיך אכלו בו זיעה, יתושים ומחלות וחלמו להקים מדינה שתהיה בית ליהודי הגולה. כלומר אתה נוגס בפיצה ואתה לא יכול שלא לחשוב איך מחזון ההתיישבות עברנו מטמורפוזה לחזון הפורטובלו והאנשובי. אני לא בטוח ששמואל ודבורה דיין חלמו שיום יבוא ואחד מצאצאיהם יגיע לדגניה בשביל ללעוס פיצה ב־59 שקל.
לקראת סוף הארוחה ניגש אלינו מנהל המסעדה והחל לדבר איתנו על דגניה. שאלתי אותו מתי פתוח המוזיאון של דגניה. “אני לא חושב שזה פתוח כל יום, אבל חכה רגע", הוא אמר, הוציא את הטלפון והתקשר למישהו. כשסיים את השיחה הוא הסביר שדיבר עם יובל, שאחראי על המוזיאון, וסיפר לו שאני מעוניין להגיע. יובל אמר שאם יהיה פנוי הוא יפתח את המקום במיוחד בשבילי. הוא הגיש לי פתק עם מספר ואמר: “פשוט תתקשרו מחר כשאתם רוצים להגיע".
ליאור דיין עם בנו במוזיאון דגניה
למחרת בשעות הצהריים הגענו לדגניה ופגשנו את יובל שהוביל אותנו אל המוזיאון. יובל הוא אדם ייחודי, הוא חי ונושם את ההיסטוריה של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל (ובמיוחד את זו של דגניה). התמצאותו בנבכי ההיסטוריה מגיעה אפילו לרמה הרכילותית. מי הלך עם מי, מי עשה עיניים למי, בימים העליזים ההם.
כמובן שהשאלה הראשונה שהוא שאל אותי היא אם אני יודע מדוע משה דיין נקרא כך, ואני אמרתי לו שכן, הוא נקרא על שם משה ברסקי - החלל הראשון של דגניה. הוא אישר את המידע ובירר אם אני יודע איך ברסקי נרצח ומה הקשר של הטרגדיה לשמואל דיין. השבתי שאין לי מושג, ואז הוא סיפר לי סיפור מדהים שלא הכרתי.
מתברר שהסיפור שבסופו משה ברסקי נרצח מתחיל בכאבי הגב של שמואל דיין. העלילה היא זו: לשמואל דיין היו כאבי גב קשים והוא היה צריך לקחת איזושהי תרופה שאפשר היה להשיג רק ביישוב מנחמיה. משה ברסקי הצעיר, שהגיע לדגניה רק שמונה חודשים קודם לכן, התנדב לרכוב למנחמיה ולהביא את התרופה. ברסקי יצא לדרכו ויום אחר כך, כשפרדתו חזרה לדגניה בלעדיו כשהיא מלאה בכתמי דם, הבינו את הטרגדיה שהתרחשה. בדרך להביא את התרופה ברסקי הותקף על ידי שודדים בדואים שירו בו למוות.
מאחר שמצפונו של שמואל דיין לא היה שקט והוא הרגיש אי נעימות בשל האירוע המצער, שנתיים אחר כך, כשנולד לו בן בכור, הוא קרא לו משה על שמו של האיש שהתנדב להביא לו את התרופה.
אבל לידתו של משה דיין, האיש שיגדל להיות אחד ממעצבי המדינה וגבולותיה, היא למעשה העניין השולי בסיפור הזה. מתברר שמותו של ברסקי הוביל את שמואל דיין לכתוב הספד מרגש לאיש- והספד זה הפך לנקודת הזינוק של קריירה מרשימה בתור מי ש"היה ידוע בתור מספיד בכיר". כך אמר לי יובל.
מייד שאלתי את יובל מה זה אומר בדיוק. הסיבה שהמידע הזה תפס את תשומת ליבי היא כי מדובר בגילוי נוסף במערכת היחסית המוזרה (וגם האובססיבית למדי) של בני משפחתי עם המוות.
“מה זה אומר?", אמר לי יובל, “שמואל דיין היה ידוע בתור מי שידע את מלאכת ההספדה וגם עשה את זה לעתים קרובות. אם תיגש לבית אריאלה ותחפש בארכיונים, אני בטוח שתמצא הרבה הספדים שלו שהתפרסמו בעיתונים ישנים בימים ההם".
מיד כשחזרנו לתל אביב מהנופש, שבעצם היה מסע עבדות בחסות רצונותיו של הילד, יצאתי לבית אריאלה. שם גיליתי שזה לא סיפור פשוט להשיג את המבוקש, מדובר בעיתונים ישנים מאוד שנמצאים במחסנים וצריך למלא טופס הזמנה מיוחד כדי לעיין בהם. “אבל", אמר לי הבחור בבית אריאלה שאיתו ביררתי את הסוגיה, “יש באינטרנט אתר מעולה לעיתונות יהודית של הספרייה הלאומית".
חזרתי הביתה, נכנסתי לאתר ונדבקתי במשך שעות למסך כשאני צועד בשובל שהשאיר אחריו שמואל דיין בעיתונות הישראלית. ככל שחיפשתי יותר מצאתי שאני יותר ויותר נבלע אל תוך המשימה שהפכה ליותר ויותר חשובה בעיניי.
...
לאחר שכיליתי יומיים שלמים בין עקבותיו של שמואל דיין, הגעתי לשתי מסקנות: האיש היה מספיד איכותי ביותר, והוא כנראה היה מאוד אובססיבי בעניין זה, שכן נדמה שלא היה בית קברות בארץ ישראל ששמואל דיין לא ביקר בו.
אפשר להגיד שמסע ההספדים הגדול מתחיל עם נפילתו של משה ברסקי בנובמבר 1913. כאמור, מותו של האיש הניע את שמואל דיין לכתוב הספד שלדעתי היה ונשאר הטוב ביותר שלו. קלאסיקה.
כך נראית פתיחת ההספד: “חניך כפר, ילד הטבע, זהו מי שהיה משה ברסקי. שם, בכפר מולדתו אשר בפלך קיוב ברוסיה, ידע והכיר את חיי הגויים יותר מאשר את חיי היהודים. טבע מולדתו, הנהר, הדייג, האיכר, הסוס - אותם הכיר ועל אודותם היה אוהב לספר. כוח העלומים של בן הטבע והחינוך הציוני שקיבל דחפו אותו לארץ ישראל ופה לא ידע ולא הכיר את הייאוש עם כל אותן הצרות שפועלינו נלקים בהן, הן בנוגע לחסר עבודה והן בנוגע לקושי הסתגלות. ספוג היה גופו רעננות של הטבע - ספקות וקרעים בחיים זרים היו לנשמתו. העבודה, הטבע קיבלוהו בזרועות פתוחות, בהן מצא את תוכן חייו ולחיקן מסר את נשמתו. דגניה - זה היה מקום עבודתו בארץ מהיום הראשון. קושי בעבודה לא ידע ואת קושי החיים לא הכיר. סופג היה לתוכו את דברי החברים, ועליהם היה אוהב לחזור. זריז וחרוץ היה בעבודתו ובכל. תמיד היה רוקד, קופץ - ניכר היה שאיזה כוח פנימי מתפרץ מתוכו ומשתפך סביבו".
אחר כך נראה שהיו שנים חלשות יחסית מבחינת מקרי המוות, אבל בתחילת שנות ה־30 הגיע הגל הגדול ומסע ההספדים קיבל תנופה. ב־25 בדצמבר 1932 הספיד שמואל את דוד יעקובי בבית העלמין בנהלל. ב־23 בינואר 1933 נתן הספד נוסף בשלושים להירצחו של אותו דוד יעקובי.
שנה אחר כך, בינואר 1934, לא שכח שמואל דיין את דוד יעקובי ואת עבודתו כמספיד בכיר ובמלאת שנה להירצחו פרסם בגיליון העשירי של העיתון “הפועל הצעיר" הספד מרגש: “הכפר מלווה את בנו למנוחת עולם, האנשים, נשים וטף, יגון עמוק וכאב צורב מפעפע בנפשם. הולכים הם בשקט, בדממה, איש אינו מרים קול, איש אינו שואל על מה ולמה?".
בהמשך, ב־25 ביוני 1935 נערכה אזכרה משותפת לחללי גוש נהלל בבית העם, וכפי שמצוין בעיתון “דבר", שמואל דיין נתן את מופע הפתיחה ו"פתח בדברי המנוח". ואז, שנתיים לאחר מכן, הגיעה השנה הגדולה והעמוסה ביותר, שדרשה משמואל דיין להציג מיומנות ומקצוענות. ב־31 במרץ 1937 הספיד את יוסף אהרונוביץ' בחדרה. במאי נתן הספד נוסף על האיש בפתיחת חדר קריאה ביישוב בית יוסף (שהוקם ממש לאחר הירצחו של יוסף אהרונוביץ' ונקרא על שמו).
עדיין באותה השנה, ב־21 בדצמבר, הספיד שמואל את אהרון גלוברזון בבית העלמין של בית שערים. ואז, רגע לקראת סוף השנה, הגיע מה שיכול להיקרא בציניות הגרנד פינאלה של מסע ההספדים, שבמסגרתו כתב שמואל דיין לעיתון “דבר" חצי הספד־חצי דיווח על מסע הלוויה של חמישה חללים שנרצחו בירושלים על רקע לאומני.
הנה רגע השיא של ההספד־דיווח: “בית העלמין שרוי בצל יער אורן צעיר ורענן. מאות אנשים הקיפוהו עתה. דברי כאב ויגון, דברי עידוד ונחמה נשתלבו יחד ונישאו מעל הקברים הפתוחים לבלוע את הגוויות היקרות עטופות הטליתות המוטלות לפתחיהם. וליד אחד הקברים עמדו אב ואם שכולים וקרעו לבבות בזעקותיהם. יללת תנים עלתה מן ההרים החשופים והזכירה את מעמדה של הארץ, את שטחיה הגדולים, אשר שועלים יהלכו בהם".
איש משונה היה שמואל דיין. הלך בנתיבי המוות כל חייו ודיבר על אודותיו. משורר האבדון והקץ.